חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
הספד טלי באזכרה במלאת 3 שנים למותו של ניר 7.11.2006


ניר בן יקר ואהוב שלי, כל כך קרוב וכל כך רחוק.
3 שנים עברו בלעדיך, 3 שנים של כאב שהתקבע בגופי ובנשמתי לובש ופושט צורה, כאב שמתגבר בזמנים קבועים ובזמנים בלתי צפויים, כאב שמקצין דווקא ברגעי שמחה, כאב שלעיתים מתמכרים אליו ואז הוא מזכך, כל כך הרבה כאב.
3 שנים של אהבה אין סופית, אהבה שלא ניתנת למימוש, לא בחיבוק החם שלך, לא בנשיקה על הלחי הוורודה שלך, לא בחילופי מחמאות שהיית כה טוב בהן.
אהבה שנותרה בליבי בקשר המיוחד בינינו, אהבה שמחוברת לכאב, אהבה שכולה געגוע.
געגוע למגע שלך, למראה שלך, געגוע לדיבור, געגוע אינסופי ומתסכל לדלת שתפתח ואתה תופיע.
כן ניר, אני עדיין חולמת על הרגע, יודעת בתוכי שזה לא יקרה, אבל חולמת, מוכנה להתפשר אפילו על שנייה אולם, המציאות אכזרית טהחלום תמיד מתנפץ לתוך הריקנות.
3 שנים של מסע, מסע שהתחיל במוות שלך ובמוות שלי, מסע של התמודדות עם בניית חיים כשמשהו בי מת. מסע של השרדות יומיומית שתחילו דברים הפשוטים ביותר כמו איך ללמוד לתפקד, איך להניע את הרגליים, כיצד להפעיל את המוח שכבר לא מיטיב לזכור, איך לתפקד בלי לבכות.
כיצד לעבור את הלילה ולהתעורר בבוקר, למשש את הגוף ולדעת אני חיה ואתה איננו.
3 שנים בהן אני מנסה לחיות אותך, לזכור כל פרט ובעיקר להזכיר לכולם, לכל אהוביך ואוהביך מי אתה, מי היית ובעיקר מי יכולת להיות.
להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל של מה הפסדת ומה אנחנו הפסדנו. לדמיין כיצד היית נראה היום בגיל 22 וחצי ובתוך תוכי לדעת שאתה שם למעלה מרגיש כמה זה כואב.
בחלומותי אתה אומר לי "אמא אני כל כך מתגעגע, כל כך אוהב. לא רציתי לעזוב, נלחמתי בכל כוחי, התנגדתי וזה היה גדול ממני".
ועם זה אני חיה, עם הידיעה שהמוות שלך היה כל כך סתמי ומיותר, עם הידיעה שהאשמים במותך רוחצים ידיהם מדמך, ומסתובבים להם חופשי.
לכבודך ניר ולזכרך, ולמען הצדק שכה היית מוכן להלחם עבורו, פתחתי במלחמה להביא את הנאשמים לדין ואני בטוחה שננצח בה.
בימים אלו אני חושבת בלי סוף על 3 השנים האחרונות בחייך, השנים היפות ביותר, שנים בהן הפכת מנער מופנם ושקט, לגבר יפה תואר מלא בטחון, כובש לבבות, בוגר בנשמתו, ג'נטלמן אמיתי.
כל כך הרבה דברים קרו בשנים הללו:
סיימת את התיכון, בילית ימים ולילות בצופים שם הפעלת את הדמיון והיצירתיות שלך, בכל טיול בכל מסע בכל אירוע. הוצאת רישיון נהיגה והיית מאושר שנותרה לך שנה שלמה להגיע עם הטנדר המפוסם שלך לביה"ס ולצופים.
בשנים הללו אספת סביבך חברים וחברות שאהבו להיות אתך, העריצו את קיומך, חברים שידעו שחבר כמוך זו מתנה לכל החיים.
הגעת לגיל 18 והיית בעננים, תכננת את יום הולדתך במשך חודשים. ארגנת מסיבה כפי שרק אתה יכולת ורצית "המסיבה הכי מדוברת בעיר" כיאה לכוכב, וכמובן שלא ויתרת גם על מסיבה משפחתית.
כן ניר, לא ויתרת על כלום, אהבת להיות נוכח בכל מקום והנוכחות שלך הייתה כמו שמש בחצי היום, נוכחות במלוא הדרה.
לעולם לא אשכח את הנסיעה שלנו לאיטליה לפני הגיוס; הטיול שלנו כבר היה מתוכנן ופתאום אמרת לי "אמא אני רוצה לנסוע אתכם", כל כך שמחתי הייתי מאושרת עד הגג. היה לנו שבוע קסום ביחד.
בילינו ערב שלם ביחד בוונציה, רצית להספיק להיות איתי פעם אחת בקזינו לפני הגיוס, גם אם לצורך זה נסענו 1000 ק"מ, אי אפשר היה לסרב לך.
קניתי לך חליפה איטלקית ונעליים תואמות ונראית כמו דוגמן. כשלבשת את החליפה מול המראה אמרת לי "אמא תקראי לאבא שיצלם אותנו, זו הפעם הראשונה ובטח האחרונה שאלבש חליפה" – לא תארת לעצמך שהתמונה הזו שלך תהפוך לתמונה בתערוכה לזכרך.
היו לך אמירות מוזרות כאלה על המוות, כאילו ידעת משהו, חיית את החיים כאילו אין מחר, ניסית לחיות ולחיות כל רגע עד הסוף. והיו לך גם עקרונות עליהם לא התפשרת: באותה נסיעה אנחנו המשכנו לשבוע נוסף לגרמניה ואתה לא הסכמת להצטרף, אמרת "אני לנאצים לא נוסע לעולם לא אדרוך בגרמניה" ואכן לא עשית זאת .
בקיץ 2002 התגייסת לצבא, היית מוכן נפשית.
אני זוכרת את הערב לפני הגיוס, היית מוקף חברים, ישבת כמו נסיך על הכסא והם גילחו לך את השיער, היית מוכן לצבא: גבר עם חיוך של ילד.
גם בצבא בקרב החיילים והמפקדים האיר הכוכב שבך, גם הם התאהבו בך, במגע של קסם הצלחת להפוך מפקדים לחברים.
הימים האחרונים במחיצתך היו ספורים, אבא ואני היינו בחו"ל בטיול המסורתי שלנו ביום הנישואין, וחזרנו ביום ראשון בשבוע הנורא, הכנת לנו ביחד עם דקלה ארוחת ערב. חיכית כמו תמיד בלהט לפתיחת המזוודות, ישבת על המדרגות וכשנתתי לך את נעלי הפומה שהזמנת היית מאושר, לא ידעת שכמה ימים אח"כ תמצא את מותך כשאתה נועל נעליים אלו.
חטפת ממני את חבילת הסיגריות שהבאתי אמרת: "הפעם אני אחלק לזאביק" – לא ידעת שאת הסגריות הללו יעשנו בשבעה אחרי מותך.
התנצלתי בפניך שלא הבאתי את החולצה שכל כך רצית היות ואבא לא הסכים לקנות חולצה שכתוב עליה "made in Syria" ומייד אמרת:"אבא צודק, מי לובש חולצה שכתוב עליה made in Syria?"
בחמישי בערב יצאת מהבית עם חרוש, לא הספקתי לתת לך נשיקה, וקראתי לך בחזרה כשהיית כבר בחוץ, הסתכלתי עליך כמו על מלאך, נשקתי אותך,
כל כך רציתי להרגיש אותך, כאילו ידעתי, אבל לא ידעתי בעצם כלום, לא ידעתי ניר שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך.
ביום שישי, התעוררתי בבוקר לקול דפיקות בדלת, ושקט אכזרי באוויר, התעוררתי עם אבא שעומד בפתח הדלת של חדר השינה ואומר לי "טלי קומי ניר נהרג בתאונת דרכים", התעוררתי לסיוט ומתתי ברגע, נשמתי כבתה.
הרגשתי שאני נמצאת בסרט, בסרט רע שנמשך עד היום. מסע חייך הפך להיות מסע חיי, אני חיה אותך בכל רגע וחיה בלעדיך
אוהבת אותך וכואבת אותך
רוצה להתעורר מהחלום ויודעת שזה בלתי אפשרי, ובאין ברירה ומתוך בחירה בונה לי אט אט חיים חדשים, חיים אחרים, חיים בצל המוות.
חברים יקרים, משפחה אהובה, תודה לכם שכבדתם את זכרו של ניר והגעתם לחבק אותנו ביום קשה זה.
אסיים את דברי בשיר אותו למדנו צביקה ואני להכיר בעקבות האסון, שיר שמחבר אותנו לכאב ומסמל יותר מכל את הבקשה של כולנו לעתיד טוב יותר לנו ולארץ אותה אנו כל כך אוהבים.
"בוקר טוב לך ארץ
כמה דמעות את את שומרת
מתי סוף סוף החושך יתחלף בזריחתך?
לא בקשתי גפן וגם לא תאנה
תני לי רק לקום עכשיו אל יום חולין בהיר
בלי תופים ונבל ואבן ישנה,
תני לי רק שלווה פשוטה ושקט באוויר"


אמא