חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
הספד במלאת 4 שנים למותו של ניר 7.11.2007


היום כשהתעוררתי פתחתי כהרגלי את החלון והבטתי לשמיים, את השמיים כיסו עננים שחורים, עננים של חודש נובמבר, עננים שמלווים אותי מזה 4 שנים ולא עוזבים גם כשהשמיים בהירים.
4 שנים עברו מאז אותו בוקר נורא, הבוקר בו רעדה האדמה בביתנו, הבוקר בו התרסקה משפחה שלמה, בוקר בו קירות הבית התרסקו ושברי הזכוכיות פצעו כל אחד מאיתנו עמוק בתוך הלב.
4 שנים בהם הכאב הפך חלק מחיינו נסתר וגלוי אך לעולם לא עוזב.
4 שנים מאז פקדו את ביתנו המוני אדם, מנסים לנחם לעודד ובעיקר לא יודעים כיצד.
זוכרת את משפט המפתח שחזר על עצמו אינספור פעמים, במיוחד ממי שלא עבר אסון כזה מימיו: "הזמן יעשה את שלו, הזמן הוא מרפא." איזו תמימות לחשוב כך, לחשוב שעם הזמן הורים יכולים להתרגל לאובדן של הילד שלהם, הילד אותו הם גידלו באהבה ובדאגה, הילד אותו הם אהבו אהבה ללא תנאי, הילד אותו הם לא יזכו לעולם לחבק וללוות לחופה. צר לי לנפץ לכולם את האשליה הזו, הזמן לא מרפא הוא רק מכביד, מקשה ומקבע את הנורא מכל, את החסר של הילד שלך בכל רגע בכל שעה ובכל זמן.
ואנחנו ההורים השכולים תוהים לעיתים מתי קשה לנו יותר? בחגים כשהילד החסר בולט בהיעדרו? בשמחות שבאות עלינו לטובה והוא כל כך נוכח בהיעדרו? בימי הזכרון הכלליים והפרטיים? או שקשה לנו בכל יום שאנחנו קמים ומתמודדים עם הידיעה שאנחנו חיים והילד שלנו לא, באותם הרגעים אני מזדהה עם קינת דוד "בני היקר מי ייתן מותי תחתך"
ולמרות שתמיד קשה, הימים הללו שלפני האזכרה קשים במיוחד, שוב ושוב אני משחזרת את רגעי האימה, התדהמה, ושוב לא מבינה איך זה קרה, איך זה יכול להיות. איך נעלמת מחיינו כמו רוח סערה, מתת מוות כל כך סתמי וטפשי, נהרגת בידי אדם דווקא אתה אוהב האדם.
אלו ימים בהם העצב משתלט ואני מאבדת את כח החיות,
מאבדת את השליטה שבעמל כה רב אוחזת בכל ימות השנה. בימים הללו אני אפילו מאבדת את התקווה,
בימים הללו כל כך קשה לראות את מה שיש ויסלחו לי כל אוהבי.
אז כן, הזמן שעובר הוא אכזרי במיוחד כי יש לו תכונה של שיכחה, פרטים יומיומיים כמו ריח וקול ומראה מתערפלים, ואני מוצאת עצמי פוחדת שוב ושוב מהשיכחה, מוטרדת מי יבוא לאזכרה שוב שנה אחר שנה, מי יזכור ולא ישכח, וכך אנחנו מתאספים כאן ליד קברך, ניר, בני משפחתך האהובים, חבריך וחברינו, וגם אנשים שלא הכירו אותך, אך זכו להכירך מאירועים כגון אלו, מתאספים כאן ביחד לזכור ולא לשכוח.
ואני שנשבעתי לך כל עוד נשמתי באפי לזכור ולהזכיר אותך מודה לכל מי שנמצא איתנו כאן היום, על הזכות שניתנה לי לדבר עליך, זכות שבחיי היומיום נלקחה ממני בכורח המונח "החיים ממשיכים", כל כך חסר לי לשמוע את השם שלך בבית, השקט המקפיא כשמוזכר שמך, הבדידות בלחשוב עליך לבד מבלי לשתף אחרים, הכאב בחוסר נוכחותך בחיינו , בחוסר נוכחותך באירועים המשמחים בחיינו, חוסר שהפך להיות חלק בלתי נפרד מעולמינו, חוסר עם נוכחות כל כך חזקה, נוכחות בלב של כולנו.
לכל אחד מכם יש את ניר שלו, את הזכרון המתוק מניר שאהב הזכרון שנותן כח להמשך החיים ויחד עם זאת מכאיב כל כך.
אני רוצה לשתף אתכם בזכרונות שיש לי מניר שלי,
ניר שלי
היה ונשאר הבן הצעיר שלי, הילד יפה התואר שהיה בנשמתו ילד עד אחרון ימיו. ראה את החיים בעיניים של ילד, עיניים טובות אוהבות וסקרניות.
ילד עם נשמה ענקית, נשמה רגישה לכל אדם באשר הוא אדם, רגיש למשפחתו ובמיוחד לחבריו.
ניר שלי
הוא הילד הרגיש, שכל מילה שנאמרה או שהיה נדמה לו שנאמרה הייתה נוגעת לו עד עמקי נשמתו.
ניר שלי
היה אדם שהרגשות הניעו אותו הוא הלך איתם עד הסוף, כשאהב הרגשת את זה, כשכעס ראית זאת בכל נים בפניו, ורגשות אלו מלווים אותי יומיום, האהבה של ניר מזינה אותי, והכעס שלו על מה שקרה לו, על חוסר הצדק שלקח אותו ממני לא מרפה.
ניר שלי
היה דוגמה חיה למצווה "ואהבת לרעך כמוך", ניר אהב את החברים שלו כמו שאהב את עצמו ואהבת החברים הייתה ליסוד משמעותי בקיומו.
אהבת החברים והאמונה בכבוד האדם באשר הוא הובילה את ניר בלא מעט מצבים, להלחם על כבוד חבר שנפגע כאילו פגעו בו אישית, גם אם היה נראה שהוא נלחם בקירות, הוא האמין שזו מלחמה צודקת ואסור לוותר.
ניר שלי
ידע ומימש פעמים רבות את מהותה של הסליחה, אנשים רבים נוסעים למזרח, לומדים שנים רבות, לוקחים טיפולים וסדנאות כדי ללמוד לסלוח,
אצל ניר זה היה טבעי וכשהוא פגע במישהו והבין זאת הוא היה בוכה עד דמעות והיה יודע לבקש סליחה, סליחה אמיתית.
ניר שלי
מילא בכל יום את המצווה "כבד את אביך ואת אמך" לא משנה באיזה סיטואציה היינו, תמיד היה בה כבוד, גם בריבים הגדולים ביותר, ולניר תמיד היה מה להגיד, היה בזה כבוד. הייתה לו היכולת המופלאה לבטא הערכה וחיבה, ובכך שבה את ליבם של מי שזכו להכירו.
ניר הרחיב את המצווה וכיבד את סבו וסבתו בכל הזדמנות שהייתה לו. תמיד נכנס אליהם הביתה בחיוך, טופח לסבא על השכם ואמר "מה נשמע מילך?" ולסבתא היה אומר את המשפט היחידי שידע ברומנית "צ'ה פצ'ה קרולינה"? ניר היה גאה בכך שיש לו יחסים מיוחדים עם סבא שלו, יחסים אותם פיתח במיוחד על רקע היותו ניצול שואה. ניר לא חסך מסבא שלו שאלות קשות על ימיו בשואה, והיה איתו בכל ערב יום השואה, צופים ביחד בסרטים ובכל פעם מגניב עוד שאלה, והיה גאה שרק לו סבא מספר.
כשניר נסע למסע לפולין ניר נסע מתוך שליחות, הוא נסע להיות שם ולהרגיש. ניר בכה שם כאילו חש את המתים.
לניר שלי לא היה קל בחיים, וכל מי שמכיר אותו יודע שהלימודים היו בשבילו מסע ארוך ומייגע של סבל והתמודדות קשה, התמודדות אליה הוא סחף אותי ואת צביקה. ולמרות הכל ניר לא וויתר, היה עקשן ובטוח שיתגבר על הכל, ואכן הקשיים חישלו אותו וחזקו אותו .
לניר שלי היתה שמחת חיים איתה הוא נולד, החיוך שלו תמיד היה מנצח, והוא סחף בשמחת החיים הזו את כל חבריו וכך הפכה שמחת חייו לצוואה אחרי מותו.
מאז מותו הפך ניר למורה הדרך שלי, ניר הטיל עלי שליחות לא קלה להפיץ את תורתו, את דמותו המיוחדת לצעירים וצעירות, להציל את חייהם מהמוות הכל כך מיותר הזה בתאונות הדרכים, וכך אני עושה מאז מותו. השליחות הזו הופכת מיום ליום ומשנה לשנה יותר ויותר קשה לי אבל כשאני נזכרת בקשיים שהיו לניר וכיצד הוא התגבר עליהם, אני מוצאת עצמי שומעת אותו אומר לי "אמא אני יודע שזה קשה אבל את תתגברי".
ואז תמיד מגיע אותו תלמיד, חייל או מפקד שמדברים איתי אחרי ההרצאה, ועומדים נרגשים מעוצמת המפגש איתי ועם ניר ואומרים לי תודה, הצלת אותנו אנחנו מהיום ננהג אחרת.
אני רוצה לשתף אתכם באחד מהמפגשים היותר מרגשים שחוויתי ולאחריו הבנתי שניר הוא מלאך שנמצא שם למעלה, נמצא שם כדי לתת לנו אהבה ועושה זאת דרכי ללב כולם.
באחד הימים פנה אלי הרב של ישיבת קריית שמואל בבקשה לבוא ולהרצות בפני 200 מתלמידיו.
אני מקבלת פניות רבות כאלה אבל מזו התרגשתי במיוחד, אמרתי לרב שכמובן אשמח מאד אלא שחשוב לי שיידע שניר היה בחור חילוני וחיי חיים של נער חילוני, ואני מספרת את סיפור חייו ומציגה סרט בו רואים את ניר בחייו כמו שהם ולא אוכל לשנות דבר, ואני חוששת לפגוע ברגשותיהם של תלמידי הישיבה שאורח חייהם שונה לחלוטין. הרב חשב לרגע, ואמר זה מרגיש לי טוב, אני אקח את האחריות.
וכך הגעתי לי אישה חילונית להרצאה בישיבה מוקפת תלמידים חרדים ורבנים להעביר את המסר, מסר של "קדושת החיים".
כשנכנסתי לאולם שאלתי את ניר עד לאן הבאת אותי? ובמהלך ההרצאה הרגשתי תחושה של ריחוף ושל קדושה אלוהית במקום, הרגשתי את הנוכחות של ניר יותר מתמיד, וידעתי שאם ניר הצליח להגיע גם אליהם, להרטיט את ליבם ולשנות את תפיסת חייהם בכל הקשור לנהיגה הוא באמת מלאך.
את התשובה קבלתי בתום המפגש כאשר ראש הישיבה ביחד עם כל שאר המורים שנכחו, הקיפו אותי ובקשו לשמוע עוד, כאילו שכחו שהם עומדים עם אישה חילונית לבד ומשוחחים, אמרו שזה היה מפגש יחיד במינו וניר הוא עבורם שליח צדקה בעולם של מעלה.
יצאתי משם מרוגשת ומחוזקת כאחד, נחושה להמשיך בדרכינו המשותפת, ניר, מתוך תקווה שצעירים וצעירות לא יקפחו יותר את חייהם בכבישים.
וכך ניר נוטע בי תקווה, ומאפשר לי גם להסתכל על הדברים הטובים שקורים לנו עם הזמן, מאפשר לי לראות את המשפחה גדלה ומתפתחת, לשמוח באמת בלידה של הנכדה הבכורה רוני, לחבק בחום את ילדי ולשמוח בשמחתם, לדעת ולהרגיש בכל יום את המשענת הנפשית משענת האהבה של צביקה, ולדעת תמיד להסתכל גם באופטימיות על המחר ולקוות ולבקש עבורינו ועבור כל הנוכחים כאן:
"את הגשם תן רק בעיתו,
ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו,
יותר מזה אנחנו לא צריכים."