חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
הספד במלאת 5 שנים למותו של ניר 7 בנובמבר 2008


היה ילד,
יפה כמו פרח בשיא פריחתו,
טוב לב, נדיב, ורגיש
חום ליבו כקרן השמש המלטפת ביום סגריר.
גדל הילד והפך לנער כעץ ירוק ורענן,
ענפיו חיבקו כל מי שבא לנוח בצילו,
ואת פירותיו חילק לכל אהוביו,
ועל המסכנים, וקשי היום לא פסח.
השמש האירה את יופיו ונדיבותו
ובאחת, בלילה מר ואפל
נגחה בו מכונית הפלדה
נהוגה בידי אדם נציגו של השטן.
באכזריות נגדע העץ,
את פירותיו בלעה האדמה,
שורשיו נטעו עמוק בליבנו
היה ילד...
היה נער....
לא יהיה כבר גבר, בעל, אבא
לא יהיה.....


חמש שנים עברו מאז אותו יום שישי רע ומר בשבעה בנובמבר 2003,
ביום הנורא ההוא, בתסריט שרק השטן יכול לברוא, נאלצנו לעשות את הבלתי אנושי לקבור את ילדינו. פה במקום הזה, בשעה הזו, עסקו בכריית הבור לתוכו הכניסו את ניר שלנו בארון, וכאילו היה זה עכשיו, כאילו הרגע ....
אלא ששעון הזמן לא עצר מלכת, וכך עברו להם הימים, החודשים, והשנים, ומאז אנחנו מתאספים כאן מדי שנה כבר חמש שנים, כאילו היה זה אתמול.

חמש שנים עברו מאז אותו יום שישי, יום שהתחיל בבוקר רגיל, במשפחה רגילה, שחיה את חייה בשקט בשלווה, בשמחה ובאהבה.
וברגע אחד, בנקישה חרישית בדלת, הפכו חייה לסיוט כואב, ארוך ומתמשך.
באותו יום שישי ארור חדר לביתנו, לליבנו, לחיינו, לעצמותינו השכול והאובדן,
הסיוט הגדול של כל הורה שמגדל את ילדיו באהבה, מלווה כל צעד שלהם בדאגה ובגאווה, יודע שכל עוד הוא כאן יעשה הכל כדי להגן על ילדיו, בגופו ובנשמתו, ישמור עליהם מכל רע, ויקדיש את חייו למענם. הסיוט הזה התממש לנגד עיננו.
בבת אחת אתה כהורה מבין, בצורה האכזרית ביותר, הנוגדת את הסדר הקבוע בטבע,
שאתה צריך לקבור את ילדך אשר כה אהבת, בשר מבשרך, הלב של ליבך.
ברגעים הללו, כשגופך לא נענה לך, כשהמוח לא קולט, כשהדמעות לא מפסיקות לזרום, כשהלב מאיים להתפוצץ, כשאתה מרגיש את חורבן הבית שלך אותו בנית בעמל כה רב,
את חלום חייך מתנפץ לרסיסים, באותם רגעים אתה לא מבין כיצד ניתן להמשיך ולחיות בתוך הדילמה הבלתי אנושית שנכפתה עליך, כיצד נחייה אנחנו ההורים בלי הילד שלנו, כיצד נמשיך הלאה, איך נוכל לשאת את הכאב הבלתי פוסק, וכיצד נרגיע את ליבנו השותת דם.

מותו של ניר היה גורלו וגורלינו, ההחלטה איך ממשיכים הלאה הייתה שלנו.
הייתה זו החלטה של חיים או מוות, בחירה בין מתן חיים מחודשים לילדים שלנו, או התרסקות של כל המשפחה. באותו לילה נורא בשיקול דעת מעורר הערצה, פנית אלי צביקה וביקשת ממני לעזור לך לממש את ההחלטה הקשה מכל. אמרת לי: "טלי קרה לנו הנורא מכל ואנחנו שכל השנים הלכנו יד ביד ועשינו הכל ביחד, נצטרך לשאת את הכאב הזה ביחד, וליטול אותו על כתפינו כל עוד אנחנו חיים. אין פה מצב ביניים, זה או שאנחנו מתרסקים וקוברים איתנו את המשפחה כולה, או שאנחנו שואבים כוחות אחד מהשני וביחד מתמודדים ובונים את המשפחה מחדש".
באותו לילה בארבע עיניים צרובות מדמעות, ובלב כואב ידענו שאת הכאב הזה, נישא ביחד כל עוד נשמה באפינו, איש לא ירגיש את שיעבור עלינו יום ולילה, אבל למען ילדינו החיים, למען רועי זאב והדס, נעשה כל שנוכל כדי לאפשר להם חיים נורמלים וסבירים בתוך הכאוס הגדול. נמשיך להיות עבורם אמא ואבא.
בחרנו לחיות עם הכאב ולשאת אותו בראש מורם,ללא רחמים, רוב הזמן בסתר ובאינטימיות, ללבוש את מסכת ה"כאילו בסדר", למען עתיד משפחתינו.
בכל יום שעובר אנחנו יודעים, שזו מלחמה בלתי פוסקת, קשה ולעיתים בלתי אפשרית, ויחד עם זאת רואים ומרגישים שזו נחמתינו היחידה, לראות את ילדינו ממשיכים בחייהם, חווים חוויות, כואבים וצוחקים, גדלים ומתפתחים, מקימים דור המשך, בונים את חייהם לצד ובתוך השכול והאובדן.
כל זה לא היה קורה לולא ההשראה שקבלנו ממך ניר, מאישיותך המדהימה, מהחום והאהבה שהרעפת עלינו ועל כל הסובבים אותך. מהידיעה שאתה ניר, זה מה שהיית רוצה עבורנו ועבור אחיך ואחותך, אתה שהמשפחה הייתה עבורך הכל, שכל כך אהבת בחייך,
שכל כך שמחת בחייך, לא היית רוצה שבמותך יתרסק הכל, אני יודעת שהיית רוצה שיזכרו אותך בחיוך ובשמחה.
ואנחנו משתדלים למלא את רצונך, להזכיר אותך בכל מקום שאפשר, להנציח את דמותך, לחייך גם כשקשה ועצוב, לזכור ולא לשכוח.


ניר, אני יודעת שאתה שם למעלה יודע ומרגיש, מלווה מכוון ומלטף, מתגעגע לכולנו ולחברים שאותם כל כך אהבת. לפני שנה ביום האזכרה שלך, העביר לי מלצר חבר יקר שלך, מכתב ובו דברים שכתב והאמין שנאמרו על ידך, לי היה ברור שרק אתה יכולת לומר אותם בשפה שלך, והמסר מהם היה ברור, את המסר הזה אני מעבירה לכל הנוכחים כאן על פי בקשתך:
"מלצר, אני יודע שזה נשמע לך קצת מוזר, אבל תאמין זה אני, נירצי, אני שומע, רואה מרגיש ואפילו יותר מזה....אני מתגעגע, לאמא לאבא לאחים ולאחותי, לסימבה למלך, לבית למיטה, לחברים, אני מתגעגע הרבה מאוד, ותמיד כשאני מתגעגע, אני בא. אולי לא רואים אותי אבל כל פעם שאני מתגעגע לאמא שלי, אני נכנס אליה ללב ומקבל ממנה קצת חום ואהבה, היא באותם רגעים, פתאום אני עולה לה לראש והיא מתגעגעת חזרה ונותנת לי חום ואהבה, וככה זה עם כל אחד אחר מהאנשים שאני מתגעגע אליהם... כשאני מתגעגע למשפחה או לארוחה משפחתית, אני פשוט מגיע. פתאום כולם, בלי להגיד מילה, משתתקים וכולם בשקט בשקט חושבים עלי ומתגעגעים. אצלם בראש זה מצטייר בתור עצב, שאני לא שם ליד השולחן עם כולם, אבל האמת שאני שם, ובגלל זה פתאום יש רגעים שזה מגיע לכולם באותו זמן....תבין,כל פעם שמישהו קורא לי אני מגיע, חבל לי קצת שאנשים מתייחסים לזה רק בעצב וגעגוע, כי אני רוצה גם לשמוח איתם, אני לא רוצה להיות רק עצוב איתם.
כשאני מגיע ללב של מישהו והוא מתחיל לצחוק כי הוא נזכר באיזה סיפור מצחיק מהעבר, אז אני מבסוט בגלל שגם אני צוחק איתו.
לפעמים, כשאני בא לבקר מישהו מהחברים הוא לא כל כך שמח לפתוח לי את הדלת, אני לא נעלב, אני מבין אותו, בסך הכל, מה הוא צריך עכשיו נוסטלגיות ועצב, אבל זה בדיוק העניין, שאני לא רוצה להיות קשור רק לנוסטלגיות ועצב, אני רוצה להיות קשור לצחוקים ושמחה כמו שתמיד הייתי.
היה לי חשוב, מלצר, להגיד את הדברים האלה, הייתי גם שמח אם תראה את זה לאנשים אחרים, בעיקר לאמא שלי, כי חשוב לי שהיא תדע, אבל גם לחברים ולאנשים שלא הכירו אותי, כי חשוב לי להסביר לאנשים איך כדאי להתייחס אלינו המתים, ובמקום לטרוק לנו את הדלת בפנים, אפילו שאנחנו מבינים, תתחילו להפנים שכל פעם שבא לי לראות מה קורה איתכם, אני קופץ לביקור ואז אני עולה לכם לראש ולכם זאת נראית סתם מחשבה, לפעמים אפילו אחת כזאת שלא כדאי להתייחס אליה בגלל שזה יעציב אתכם, אבל זה לא הרעיון. הרעיון הוא בסך הכל לבוא לביקור, להיות איתכם במה שקורה לכם, ובגלל זה אתם יכולים לצפות לי גם בחתונות שלכם, או בכל דבר שמח שיהיה לכם בחיים, פשוט כי אני רוצה להיות שם.........
אז מלצר, תמסור לכולם ד"ש ותעשה טובה, תסביר לכולם שכשבא לי אני בא לבקר, ואז אני נכנס אליהם ללב, למחשבות, לפעמים רק לרגע ולפעמים הרבה יותר, אבל זה הרבה תלוי באם טורקים לי את הדלת בפנים או שהם נותנים לי להיכנס, אז תגיד להם, שמדי פעם, יתנו לי להיכנס, כי זה חשוב לי, והאמת זה חשוב גם להם, כי לא טוב להחזיק דברים בבטן.

ניר יקר שלנו,
הייתה לנו זכות גדולה ללדת אותך,
ולחיות במחיצתך ,לצערינו, רק 19 וחצי שנים,
למדנו ממך כל כך הרבה, ועדיין אנחנו לומדים,
נמשיך לאמץ את עולמך, לדבוק בערכים שלך,
ננסה את בקשותיך למלא,
והלוואי ונהיה ראויים לזכרך.
היית לנו בן, היית לנו אח, והיית לכולנו חבר אמת


מתגעגעים ואוהבים אותך
אמא ואבא

כתבה טלי לנדסמן