חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
הספד במלאת 6 שנים למותו של ניר 6/11/2009


שש שנים עברו מאז אותו בוקר אכזרי שפקד את חיינו, בוקר יום שישי בו דפקו על דלת ביתנו האנשים במדים ובפיהם בשורת המוות. הם נכנסו לבית שלנו, למבצר חיינו, לתוך שיגרת היומיום הרגילה והנינוחה שלנו, וברגע אחד שלפו אותנו מהמיטה החמה לתוך חלום בלהות.

היה זה בוקר רגיל אצלנו בבית, רועי וזאב נמו את שנתם אחרי בילוי יום חמישי, הדס כבר הייתה מוכנה בדרכה לביה"ס, השעועית לחמין של שבת טפחה בקערה במטבח, מסיבת יום ההולדת של הדס הייתה בשלבי ארגון אחרונים, צביקה ואני עוד התכרבלנו במיטה, עוד בוקר של יום שישי....... את השלווה הזו הפרה נקישה בדלת, אותה נקישה המלווה בחרדה כל אם ואב, ברגע אחד שיגרת חיינו התנפצה.

שיגרת חיינו אליה אני כל כך מתגעגעת מזה 6 שנים, הזיכרון הממשי קהה עם הזמן, פרטים קטנים נשכחו, אבל הלב יודע וזוכר איך הייתה ההרגשה, ומתגעגע , ורוצה יותר ויותר......כמה רוצה אני, שהשעון ייסוב לאחור.
שיחזיר אותי לאותה שיגרת החיים המיוחדת, שבנינו צביקה ואני במו ידינו, ומעומק ליבנו.

אבן על אבן יצקנו, שמחה מילאה את ביתנו, אהבה שרתה במעונינו, וכל רגע מחיינו היה מוקדש לילדים האהובים שלנו ולחלום של המשפחה המושלמת.
את חיינו ליוותה תמיד קשת בענן, קשת שבלטה במלוא צבעיה הבוהקים, לא היה בה שחור, ואם היה מעט אפור הרי שהוא החוויר ליד צבעי הפסטל הזוהרים.

כל חיינו ראינו צביקה ואני את הצד הורוד של החיים, תמיד ראינו את חצי הכוס המלאה, קשיים היו תמיד משהו שמתמודדים איתו, מתגברים ועוברים הלאה, תמיד המשקפיים שלנו הראו רחוק וראו ורוד.
כל מפגש משפחתי קטן כגדול היה בעל אופי חגיגי, הצחוק והחמימות, האהבה והנתינה, היו חלק בלתי נפרד מהבית שלנו, אלו היסודות אותם הענקנו לילדינו - הבית שהיה הלב של כולנו ובלעדיו אין חיים.
כשאני נזכרת בתקופה היפה הזו, ובמיוחד בחודשים שקדמו לאסון, אני רואה לנגד עיני איך חיינו בתמימות ובשלווה את חיינו, איך לא ידענו, שמאחורי מסך שחור מתנהל לו מרוץ נגד הזמן, שעון הזמן תיקתק לו בקצב שלו... תקתוק אכזרי... הוא ידע...אנחנו לא...

בתחילת 2003 רועי ודקלה רקמו את סיפור אהבתם, ואתה ניר בכישרון המדהים שלך להתחבר עם אנשים, הפכת מייד את דקלה לחברה טובה שלך..... והשעון תיקתק.....
באוגוסט 2003 אתה ניר, משרת כבר שנה בצבא, זה הזמן מבחינתך לקפיצה קטנה לחו"ל,
רצית למצות כל רגע בחיים, להספיק כמה שיותר, לא פספסת שום הזדמנות.
כמה מאושר היית כשרועי ודקלה הזמינו אותך להצטרף אליהם, 5 ימים של כיף ושמחה שקורנת מכל תמונה שצולמה שם, תמונות שהפכו לזיכרון מצמרר....... והשעון מתקתק........ רק אתה לא יודע....
בספטמבר 2003 זאביק חזר ממסע בדרום אמריקה, אני פגשתי אותו בלונדון ובילינו ביחד 5 ימים מדהימים, אפילו את השמיים האפורים של לונדון כיסינו בקשת הצבעונית שלנו, והשעון לא הפסיק לתקתק.........
חגי תשרי הגיעו גם הם, אווירת החג שכל כך אהבנו מילאה את ליבנו, רכשנו בגדים חדשים , טיילנו בקניונים והצטיידנו במתנות לחג, כל כך מובן מאליו, אבל השעון בקצב שלו המשיך לתקתק...
מי ידע אז שתקופת החגים תהפוך לסיוט בחיינו.......... בארוחה משפחתית אצל אלי וגילי נפגשנו כולם, אף אחד לא חסר, וכן, גם הצטלמנו....... (תמונות נוספות לאלבום הזיכרון) והשעון המשיך לתקתק.
בסוכות חגגנו אצלנו עם משפחת רענן בהרכב מלא, השולחן היה ערוך לתפארת, ואתה ניר אמרת לי, אמא, כזה שולחן עוד לא היה, והאוכל.....חבל על הזמן...... מי יכול היה לשער שאנחנו חיים על זמן שאול?
אפילו את שיחת הטלפון של אלי שטייל לו באיטליה אני זוכרת, שאלה תמימה שאלת אותי אלי: מה דעתך על ארוחת גורמה אצל עודד? בכיף אמרתי, טוב תרשמי לך ביום שישי ב-7 בנובמבר נעשה חיים...... מי ידע? מי חשב שהשעון מתקתק ובשבעה בנובמבר יעצרו חייך וחיינו?

באוקטובר 2003 המשכנו את שיגרת חיינו, כמדי שנה יצאנו לחופשה לחגוג את יום נישואינו, יום אותו קידשנו מדי שנה באהבה. כל כך אהבנו אז את הסתיו, את הצבעים המדהימים של השלכת באירופה, מי ידע אז שהסתיו באפרוריותו ישתלט על נשמתנו ....היה זה באותו ערב של ה-26 באוקטובר כשישבנו במסעדה לאור נרות, התענגנו על כל טעימה, וסיכמנו את חיינו המשותפים, דיברנו על הילדים המדהימים שלנו, דימינו את עתידם, ניסינו לנחש לאן כל אחד מהם יגיע.....ולא ידענו שלמלאך המוות תוכניות משלו. ב-2 לנובמבר הגענו הביתה, הילדים חיכו לנו בהתרגשות, אני זוכרת אותך ניר,כאילו היה זה אתמול, יושב על המדרגות המובילות לחדר שלך, עם החיוך המדהים שלך, מחכה כבר בקוצר רוח לטקס הקבוע של פתיחת המזוודות וחלוקת המתנות. איך שמחת עם קרטון הסיגריות אותו אתה תחלק לזאב...... לא ידעת שסיגריות ישמשו את חבריך בימי השבעה......מי ידע אז שהאושר קצוב בזמן והשעון מתקתק בקצב שלו.........

ב-4 לנובמבר חגגנו את יום ההולדת של הדס בבית, יום שלישי בשבוע זה היה, פעמיים כי טוב.......ומי יכול היה לדעת שביום שישי בעוד 3 ימים ייגמר כל הטוב??????

ביום חמישי ב-6 לנובמבר, בשעות הערב ישבנו סביב השולחן במטבח , היינו אבא אתה ניר ומוריס, אבא בישל ואתה רקמת חלומות, דיברנו על בישול טוב, הגית רעיון על לימודי בישול בחו"ל כמובן, אם כבר אז בסטייל...... שתינו לחיי כולנו. מאוחר יותר התארגנת ליציאה ...... כזה חתיך היית, כל כך גבוה ויפה, הרחת כל כך טוב, ופשוט אמרת ביי......
רצתי אליך ואמרתי לך ניר, חכה רגע, שאלת מה? רציתי לתת לך נשיקה, להסתכל עליך עוד לרגע, הסתכלת עלי במבט נבוך, כאילו "אמא החבר מסתכל"...... ואני מה איכפת לי, כל מה שרציתי זה את החיבוק שלך ולהדביק לך עוד נשיקה... אבא עוד צעק מהמטבח תעזבי את הילד... אמרתי לו מה פתאום שאני אעזוב, זה שלי, הילד הזה הוא שלי...... ונתתי לך ניר את הנשיקה האחרונה בחיי ובחייך..... מי ידע שתהיה זו הנשיקה האחרונה? מי ידע שהשעון ימשיך לתקתק בקצב האכזרי שלו? מי ידע שנותרו לך רק כמה שעות לחיות?

לא ידענו ניר, שהסרט הגרוע בחיינו רק מתחיל, לא ידענו ניר שהשטן בדמותו של נהג-רוצח דוהר לכיוון שלך בדיוק בשנייה בה אתה עובר ממול, יושב ברכב עם חבריך, צוחק ומאושר, מי ידע שבאותה שנייה בדיוק תירצח על הכביש? כן ניר, אותך רצחו ולנו רצחו את החלום. ברגע אחד הקשת בענן, הקשת הבוהקת בשלל צבעיה, שליוותה אותנו כל החיים, ברגע אחד השתלט עליה הצבע השחור. מאותו רגע ניר, ראיתי רק שחור, הלב שלי נשבר והחלום התרסק לרסיסים.

6 שנים עברו ניר, ואנחנו, אבא ואני, עשינו כל מאמץ אפשרי ולרוב על אנושי, לבנות את הבית מחדש, 6 שנים שאנחנו מנסים להכניס צבעים חדשים לקשת בענן חיינו, מנסים לצבוע את השחור, שלא ישלוט בחיינו, בכל פעם מכניסים עוד פיסת צבע בהירה לחיינו העצובים. אתה יודע, ניר, שעון חייך תיקתק והתנפץ ברגע, אבל שעון חיינו המשיך לתקתק בקצב הקבוע שלו, את שעון הזמן של אלו שנשארו מאחור לא ניתן היה לעצור. החגים לא הפסיקו להגיע וזה היה קשה מנשוא, הדמות שלך הייתה לנגד עינינו בכל רגע אבל הכסא נותר ריק, והלב שלנו נקרע בין הכאב על חסרונך, לבין חובתנו המוסרית לתת לשאר בני המשפחה הזדמנות לחגוג את החג ביחד, בשמחה מהולה בעצב...... ניסינו בכל כוחנו, להכניס עוד צבע לקשת השחורה שאפפה אותנו.

גם האהבה של רועי ודקלה הבשילה לנישואין, ונחתמה בשירת קול ששון וקול שמחה, אבל אתה היית חסר, והכאב חתך בליבנו כמו סכין, כולנו ניסינו למהול את הכאב בקצת שמחה, וכמו שאני מכירה אותך שמחת מאוד שהצלחנו. באותו יום צבענו בורוד את הקשת הכהה שלוותה את חיינו ........

ביום בו רוני נולדה בכינו אבא ואני בכי של שמחה וכאב, הדמעות התערבבו להן, דמעות של שמחה ודמעות של עצב וגעגוע....כן ניר ,שעון הזמן ממשיך לתקתק, ורוני הכניסה לנו צבע אדום לחיים, שמחה וצחוק כמו שאתה אוהב. רוני כבר מכירה אותך היטב, היא מנשקת את תמונתך, וקוראת לך בשמך, דומה לך שלפעמים בא לבכות, והחיוך שלה מזכיר אותך. ילדה שמכירה אותך רק מהתמונות, ילדה שבגיל שנתיים באה בערב חג לבית הקברות ואומרת: שלום ניר, אבל לא מבינה למה אח של אבא, אף פעם לא מגיע.......

שעון הזמן של חיינו ממשיך לתקתק, אבא ואני משתדלים להמשיך בצוואת חייך – שמחת החיים שכל כך דבקה בך, אני ממשיכה בשליחות שהטלת עלי, להציל כמה שיותר צעירים מהמוות הנורא והמיותר בכבישים, לצערי הרב, אנחנו עדיין ממשיכים במלחמה הבלתי פוסקת מול המשטרה והפרקליטות על מנת להביא לדין את הנהג שהרג אותך, ואני מקווה שאתה סולח לנו שבינתיים לא הצלחנו, אני מבטיחה לך, שלא נרים ידיים בדיוק כמו שאתה לא היית מוותר.

אנחנו משתדלים להמשיך ולצבוע את קשת חיינו בצבעים בהירים , ודבר אחד לא מצליחים, להסיר את הצבע האפור, הקודר, הקבוע שמכסה את הקשת הצבעונית בשכבה שלא ניתנת להסרה.

אלו הם חיינו ניר מאז הלכת ולא שבת, מלווים בתחושה של החמצה אדירה על חייך שנגדעו באכזריות בטרם עת, בהתבוננות בתמונות של נער בן 19 ובניסיונות לדמיין איך היית נראה היום כמעט בן 26. מרגישים תחושה של כאב תמידי, חד כמו סכין שהגוף כבר התרגל לספוג, אבל הלב ממאן לשאת. חיים עם לב שבור, ועצב קבוע המלווה כל יום וכל אירוע בחיינו.

ניר,
היית ונשארת הילד האהוב שלנו, הנכד המקסים של סבא וסבתא, האח החסר לאחיך ולאחותך, החבר עליו נאמר "לא היה כמו נירצי", הבחור החייכן שתמיד ידע לחבק באהבה, שתמיד ידע לתת לכל מי שרק היה צריך לקבל, שתמיד היה מוקף באין ספור חברים וחברות, שתחושת הצדק בערה בעצמותיך, ובעיקר ניר היית לנו מורה דרך. בדרך שלנו אנחנו ממשיכים לספר את סיפור חייך, ורבים האנשים שלא הכירוך, ומצאו בך חבר ודמות להערצה לאחר מותך. נמשיך כל עוד נשמה באפינו להעביר את צוואת חייך.

מקווה ששם בשמיים אתה רואה ורוד
הקשת שלנו נשארה אפורה
אתה חסר לנו ילד
אמא