חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
הספד במלאת 7 שנים למותו של ניר


שבע שנים חלפו מאז אותו בוקר יום שישי אכזרי הבוקר בו נחתכו חייך וחיי ברגע אחד,
שבע שנים של יגון וצער,
שבע שנים של עצב אין סופי
שבע שנים של התמודדות עם האין וחיבוק ושמירה על היש
שבע שנים של געגוע
שבע שנים של כאב
שבע שנים שעברו ושבע שנים שיעברו וכלום לא ישתנה.

שבע שנים בהן היגון והצער כבשו כל חלקה טובה בגופי ובנשמתי, מנהלים מלחמת קיום והשרדות עם חלקים אחרים בתוכי. יש ימים הם משתלטים ולא נותנים מנוח, ויש ימים , רגעים, או אירועים בהם החלקים האחרים של השמחה מנסים לפלס דרכם – והמאבק הוא קשה ולעיתים לא אנושי.

יום רודף יום, ושנה רודפת שנה, והמאבק הוא יומיומי. מאבק של כוחות האור בכוחות האפלה. מאבק ללא נצחון, מאבק ללא כשלון, מאבק שנולד מתוך שבר החיים, מאבק סוחט ומתיש, מאבק שלא יסתיים לעולם.

יש בי געגוע לימים אחרים , לימים בהם צחקתי צחוק אמיתי ומלא, לימים בהם רקדתי משמחה ספונטנית ואמיתית, יש בי געגוע לימים בהם השמחה נפגמה רק מאירועים רגילים ושכיחים.

שבע שנים של געגוע לילדי המת , לילד אותו הבאתי לעולם, אותו גידלתי באהבה אין קץ, געגוע לגעת , לחבק, געגוע לכל רגע בחיינו , געגוע לקול שנדם, געגוע שאין בו תקווה, וגם לא סוף טוב.

יש בי געגוע לשגרה,
שגרת יומיום , שגרה של לוח שנה שמופיעים בו רק תאריכי ימי הולדת ושמחות, אירועים להם מתכוננים בשמחה .....שגרה כזו כבר לא תהיה............

מזה שבע שנים, שלוח השנה שלי מורגש בעצמות ובעוצמת הדופק העולה ויורד.
את בואו של הסתיו אני מרגישה כבר בחודש ספטמבר עת חגי תשרי בפתח, ואת סיומו של הסתיו בימים שלפני האזכרה. כל יום בסתיו העצב חונק את גרוני ומעיק על נשמתי......הסתיו הוא אפור אצל כולם , ואצלי הוא אפור בנשמה, מסמל את הנורא מכל , את המוות שלך ניר , את קץ חייך בשיא פריחתך.

בימי החורף הקצרים שיש לנו , בקור ובגשם הסוער בעוד כולנו מתכרבלים תחת השמיכה החמה, אתה קבור כאן באדמה הרטובה והקרה, ובלילות הללו כשהגשם דופק ,אני בוכה וחושבת עליך, האם לא קר לך שם ? האם אתה לא נרטב? ואיך זה שאני אמא שלך לא יכולה לכסות אותך בשמיכה ? פעולה כל כך אימהית ופשוטה ? אתה כל כך לבד כאן, ואני כל כך לבד פה .......

עם בוא האביב , האביב שמסמל פריחה ושגשוג, התחלות חדשות, אהבות ושמחה, גופי וליבי מאותתים, מד הכאב הולך ומתגבר, החג המתקרב שלקראתו כולם מתמרקים ומתחדשים, שולחן החג הבולט בהיעדרך, גורם לי שוב לחוש את עוצמת הכאב בחסרונך, את הגעגוע למגע גופך, לחיבוק העוטף ומלא האהבה שלך, לנשיקות שלך, לנשימה שלך – נשימה שנולדה באביב 84 והביאה איתה יופי ושמחה למשפחה שלנו. האביב הזה על שלל אירועיו מגיע לשיאו ביום הולדתך, היום המסמל יותר מכל את תחושת ההחמצה שבאובדן, היום בשנה בו אני מדמיינת את מי שהיית יכול להיות, ובוכה על מי שלא תהיה, האביב הזה מותיר אותי מותשת.

והקיץ , בני היקר, הקיץ מביא איתו שמש חמה ושורפת , וים כחול ומזמין , זו העונה שבה גופי וליבי מנסים קצת לאסוף כוחות , לנשום מעט אוויר, הקיץ שהביא איתו את הולדת נכדי האהובים ,רוני ואדם, לשמוח ביום הולדתם, הקיץ שמאפשר לי להרים קצת את הראש, מתחלף מהר מאוד בסתיו העצוב שמתדפק לו בדלת.

וכך שנה אחר שנה, מזה שבע שנים, מחזור החיים שלנו עמוס בתאריכים ואירועים המציפים את הכאב. אותו כאב שבמשך שבע שנים לובש ופושט צורה, הכאב שקרע את רחמי ביום מותך, ונעץ בגופי סכין חדה , הכאב שפער חור בליבי ואיים לשתק כל איבר בגופי, הכאב הצורב והלא אנושי שטייל בגופי ובליבי במהלך כל השנים הללו , הכאב אליו התרגלתי, אותו למדתי לשאת , הכאב שעבר להתגורר עמוק בלב. הכאב על מותך לעיתים גדול מנשוא, אך צו "החיים ממשיכים" אותו התחייבתי למלא, מחייב אותי לכלוא את הכאב במקום שמור ומוגן, ללבוש את חליפת השריון המאפשרת לי לחיות ולתפקד, לקיים את משפחתי בכבוד, לאפשר לילדי היקרים חיים טובים ושלווים עד כמה שניתן, להמשיך ולנהל את החברה בראשה אני עומדת , ולשאת את הכאב הזה ביחד עם צביקה יקירי, בשקט ובדממה, שנינו ביחד וכל אחד לחוד בחשיכה של החיים.

היום אני עומדת לפניכם, משפחתי היקרה וחברי, ומסירה את חליפת השריון , חושפת בפניכם את כאבי וגעגועי , משמיעה את זעקת הכאב אותה הייתי רוצה להשמיע מדי יום, ומודה לכם על שבחרתם לבוא כמדי שנה, להקשיב לזעקה זו, להזדהות ולחבק, ולהקדיש מזמנכם היקר לזכרו של ניר שלנו.

ניר נהרג בבוקרו של יום שישי ה-7 בנובמבר 2003 בשעה 02.20 בבוקר , גופו נמחץ וקרס תחת עוצמת הפלדה של רכב שהיה נהוג בידי אדם – התגלמותו של השטן, סתם כך מוות שנגרם כתוצאה מזלזול ביקר לנו מכל – בחיי אדם.

כבר באותו לילה הצטרפו לזלזול בחיי אדם האנשים עליהם אנחנו אמורים לסמוך – אנשי החוק הלובשים מדי משטרה, האנשים שזלזלו במשמעות תפקידם, ובמו ידיהם הרסו את חקירת התאונה, ובמשך שנים עשו כל שיכלו לכסות את רשלנותם, אנשים שבחרו בשקר ולא באמת, בפחדנות ולא באומץ, וגררו אותי לשבע שנות מאבק במערכת המשפטית והמשטרתית – מערכה שניהלתי בעזרתו של אחי, למען הצדק הפרטי והציבורי – גם למען אלו שלא יכולים לנהל מאבקים כאלו, מערכה קשה ומתישה , מערכה שעמדתי בה רק בזכות הכוח והעוצמה שאתה השרת עלי,ניר, דוחף ומעודד להמשיך הלאה, לנצח את כוחות הרשע.

כזה היית ,ניר, רודף צדק עד יומך האחרון. צר לי בני היקר, שהיום אני נאלצת לבשר לך כי הפסדנו במערכה , שבע שנים של מאבק הסתיימו בניצחונה של המערכת המשפטית שלא היה בה האומץ לב הציבורי להודות בטעויות ולדבוק בתפקידה העיקרי – עשיית הצדק למען יראו וייראו, ולו גם במחיר החופש בו זכה הנהג שהרג אותך.

אני מבקשת את סליחתך ניר, שלא הצלחנו, עשינו כל שיכולנו, ויותר לא ניתן היה לעשות.

למרות הכישלון, המאבק לא היה לשווא, ניר, הדרך הייתה חשובה לא פחות, ובמהלכה הצלחתי לנהל מלחמה אחרת, מלחמה על תשומת לב הצעירים למשמעות החיים עצמם, משמעות שהצלחתי להעביר באמצעותך, באמצעות שמחת החיים שקרנה ממך, שמחת החיים שלך שהגיעה אליהם מהמפגש איתי ועם דמותך בתמונות ובסרטים, ביחד הצלחנו להעניק להם משמעות שתציל אותם ממוות בטוח – אם רק ינהגו ודמותך תעמוד לנגד עיניהם.


תנוח בשלום על משכבך
מתגעגעת ואוהבת
אמא