חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
הספד במלאת 8 שנים למותו של ניר - 07/11/2011


שמונה שנים בלעדיך, ושוב אני מוצאת עצמי יושבת בבוקר היום הזה ומנסה לתרגם את תחושותיי ומחשבותיי, תחושות שמסתובבות להן בתוכי בימים בהם נגמר הקיץ ומתחיל הסתיו.......בימים המתחילים בחגי תשרי המעצימים את חסרונך ומסמלים את קרבתנו ליום הזה , היום שמציין את מותך האכזרי והכואב. היום שמציין את הטרגדיה שלנו כמשפחה .

בימים הללו אני מנסה לתרגם את התחושות למילים אותן ארצה לומר לך מעל קברך , לך ולכל בני המשפחה והחברים היקרים המלווים אותנו באדיקות מזה 8 שנים . ומוצאת שאוצר המילים הולך ומצטמצם לו.
ואני תוהה ביני לביני מה עוד ניתן לומר? מה עוד לומר, שטרם נאמר ,על הטרגדיה הזו שפקדה אותך בגיל 19 , בגיל שעוד לא מספיקים לצאת משלב ההתבגרות, בגיל שהיופי שלך עדיין בתולי ונקי, כל כך טהור שהשנים עוד טרם הספיקו לחרוט בו סימנים . בגיל בו טרם הספקת להגשים ולו קצהו של חלום...מה עוד ניתן לומר על סיום החיים בגיל כזה???

מה עוד ניתן לומר על טרגדיה של משפחה שהייתה מושלמת? על כאב של אחים ואחות שבגיל כל כך צעיר קבלו תווית של אחים שכולים? שלא הספיקו לחוות קרבת אחים בגיל המבוגר? שראו את הוריהם בשיא כאבם? שהמשיכו הלאה במצוות החיים ,כשהם סוחבים את הזיכרון של אחיהם המת החי בליבם ובחייהם, ותוהים איך היה יכול להיות אחרת.

ועוד אני תוהה מה עוד נותר לומר על הכאב ? על הכאב שלנו כהורים שקברו את ילדם? הכאב שחי בתוכנו והפך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. מה עוד ניתן לומר על כאב לב של אמא ואבא שלא זוכים לראות את ילדם גדל ומתפתח? שלא זוכים להוביל אותו לחופה? שלא זוכים לקבל ממנו חיבוק ונשיקה? קשה לי יותר ויותר לתאר את הכאב הזה שהפך לדייר קבע בביתנו בליבנו ובנשמתנו.

ממרום שמונה שנות כאב אוכל רק להוסיף היום ולומר שהכאב לא עוזב, ולא מרפה וכמו שעון הקוקיה מוציא ראשו בכל פעם ומכריז אני כאן , ביום ובלילה, בכל שעה ובכל מקום.

שמונה שנים חלפו להן, ולמדנו לחיות כך , למדנו שאין שמחה ללא כאב , למדנו כיצד להתמודד עם כל הסיטואציות בחיינו, למדנו להכיל את הכאב בכל הרמות, למדנו שכאשר אנחנו משתלטים על הדמעות , הן לא זולגות החוצה אלא זולגות פנימה, מציפות את החזה...מקשות על הנשימה...וכך עד שהן מציפות ופורצות החוצה וחוזר חלילה...למדנו ליהנות מילדינו החיים ומנכדינו המקסימים, למדנו לקחת חלק בשמחות של אחרים ולהתמודד עם הצביטה בלב, למדנו להבין שאלו הם חיינו ובחרנו לחיות אותם בראש מורם וכמשפחה חמה ואוהבת הכי טוב שניתן.

רק דבר אחד לא למדנו, איך להתגבר על הגעגוע, אותו געגוע שמציף אותך בכל רגע בו אתה נזכר, אותו געגוע כשאני חושבת עליך ניר ומנסה בכל כוחי לאחוז בזיכרון של כל פרט ומרגישה איך בחלוף השנים הזיכרון מתעתע, אותו געגוע כל כך מכאיב – הגעגוע למגע, הגעגוע לאותו רגע של חיבוק – הרגע בו באה לידי ביטוי אהבה מזוככת ונקייה ללא מילים , רק חיבוק ........בלי מילים , רק חיבוק

כמה היינו מוכנים אבא ואני לתת בשביל עוד חיבוק אחד קטן, כמה אנחנו חולמים ומשחזרים את התמונה שהייתה חלק מנוף חיינו בעודך בחיים, כשהדלת הייתה נפתחת בהינף יד שלך, ואתה נכנס עם החיוך מרוח על הצד, כל גופך אומר אני כאן....כן ניר כך נפרדתי ממך , עוד חיבוק בקשתי ...עוד רגע אחד של מגע......ולדבר הזה אני מתגעגעת ... לעוד רגע אחד, לעוד חיבוק אחד.....

אוהבים אותך ניר , ומתגעגעים עד כאב

אמא ואבא