חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
להיות הורים לילד מת – הספד טלי לנדסמן במלאת 9 שנים למותו של ניר


35 שנים שצביקה ואני הורים לארבעה ילדים
שלושה נסיכים ונסיכה אחת
את זה אף אחד לא לימד אותנו , למדנו הכל לבד מהבטן, מהחיים.
היינו ועודנו הורים במשרה מלאה , ילדנו תמיד במקום הראשון.
הלכנו בעקבות רחשי הלב והאינטואיציה הובילה אותנו.
כך מימשנו את ההורות שלנו וזכינו
לתואר הורים מדהימים ומשפחה נהדרת.


מזה תשע שנים שאנחנו גם הורים לילד מת

זה כל כך עצוב להיות הורים לילד מת
זה לא מסתדר עם חוקי הבריאה
זה כל כך לא אנושי

להיות הורים לילד מת זה לקום בכל בוקר
ובמקום לומר מודה אני , להרגיש את הזיעה הקרה
לאחוז בחלקי הגוף , לתפוס את הראש ולשאול:
האם זה חלום רע? או מציאות כואבת ואכזרית?

להיות הורים לילד מת זה לבוא לבקר אותו בביתו הקט
בין אבני השיש הלבנות , לטפח את הגינה הקטנה הצומחת
מעל גופו החסון והיפה שנקבר בעומק האדמה.

מזה תשע שנים שצביקה ואני הורים לילד מת

ילד שאנחנו מנסים בכל כחנו להחיות ביומיום שלנו ,
לשמור על זכרו , לשמור על כבודו ולשמור עליו בחיינו.
מנסים לשמור את ילדנו המת , חי בתוכנו חי בחיינו.

תשע שנים שאנחנו חיים עם פצע בלב עם חור שחור בנשמה
עשינו כל מה שצריך לאורך כל הדרך,
החזקנו מעמד בשביל הילדים החיים ,
החזקנו מעמד אחד בשביל השנייה
למדנו איך חיים עם השכול
אנחנו מתפקדים כמו הורים שכולים לדוגמה
אבל בערב עם שקיעת החמה, כשאנחנו לבד, לאחר יום שגרתי של עבודה , בהביטנו האחד בשנייה
יורד לו הענן המכסה את חיינו , מרשים לעצמנו להוריד את
המסיכות ולהשיל את שריון המגן העוטף אותנו ביום יום , ומדברים עליך ניר
מנסים להיזכר בדברים שגרתיים , שואלים שאלות של מה היה אילו.... ומפסיקים כשזה נהיה קשה
כשהדמעות מתחילות להציף........ ועיננו אומרות הכול :
קרה לנו אסון ולעולם לא ממש נאושש ממנו , זוהי מהות חיינו

אנחנו הורים לילד מת

הורים שמתגעגעים לקיומו , מתגעגעים לדמותו, נאחזים כל יום בזיכרון פן ילך וידעך
כן – הורים לילד מת פוחדים מהשכחה , רוצים לזכור כל הבעה, כל סימן, כל חיתוך דיבור
וכל כך כואבים את השנים שעוברות,
אוספים את שק הדמעות והכאב המצטבר ואט אט מתכופפים לנוכח משקלו הרב.

בכל אירוע משפחתי לרגע צביקה ואני מביטים אחד בשנייה – וזה הרגע בו נכנסת העננה- זה הרגע בו שנינו יודעים ומרגישים מהבטן – הילד שלנו חסר , חסר בימי ההולדת,
חסר בחופשות המשפחתיות , חסר באירועים המשמחים , חסר ביומיום שלנו.

זה הרגע בו הדמעות חונקות את גרוננו , וזה הרגע בו בכל הכוח אנו מחליפים את החנק בצחוק ובשמחה מהולים בעצב, צחוק ושמחה שרק אנחנו מכירים , צחוק ושמחה שלעולם ידבק בם העצב.

לעולם נהיה הורים לילד מת החי בקרבנו .

תשע שנים זה זמן ארוך. ארוך מדי לא לראות את הילד שלך , לא לחוש את גופו , לא לדעת את
שעבר עליו , תשע שנים זה כמעט עשור לדמיין איך היה נראה ומה היה עושה , תשע שנים זה זמן ארוך מדי לשחזר בכל פעם את הקול, את הריח , את הנוכחות .

תשע שנים בלעדיך ניר כמוהן כנצח ,
ואנחנו אבא ואני חיים ביחד את חסרונך , וכמו שאבא אמר לי באותו לילה נורא של ה-7 בנובמבר :
"טלי , את ואני חייבים להיות חזקים, יש לנו ילדים ולך יש הורים , יש לך עסק לנהל , זה או שנהיה חזקים או שהכל יתמוטט, לבד לא אוכל לעשות זאת את חייבת לעזור לי . את הכאב על המוות של ניר נסחוב ביחד עד יום מותנו – שלנו הוא יהיה תמיד – ונעשה זאת ביחד "

וכך אנחנו ממלאים את הצוואה של שנינו – חיים בשביל החיים וכואבים את ילדנו החסר

אוהבים אותך ניר, מתגעגעים עד כאב, וממשיכים לחיות כפי שהיית רוצה .

אמא ואבא היקרים,