5.12.03 ניר בן אהוב שלי, בעשרים ושישה באוקטובר חגגנו אבא ואני את יום נישואינו העשרים ושבע, וכך ישבנו על שפת האגם באוסטריה, מסכמים את מפעל חיינו המשותף – שגולת כותרתו – ארבעה ילדים נפלאים, משפחה מאושרת. סתיו באירופה בצבעים של אדום, צהוב, ירוק ולבן של שלג אחרון ליוו אותנו כשחזרנו לארץ, עטופים ברוגע הצבעים והניחוחות משם... עד לאותו רגע נורא, לא נתפס, כאילו הוטחו בי פטישים, באו לי בבת אחת דפיקות לב ופיק ברכיים, כשראיתי את אבא עומד בפתח חדר השינה ואומר: "טלי, קומה, ניר נהרג בתאונת דרכים". וכך בימי השבעה ישבתי על הספה, לא מרגישה לא קור, לא רעב, לא צמא ולא כאב, כאילו גם גופי כבר נפרד מן העולם. סביבי חברייך מימי בית הספר היסודי, הצופים, חברים מן הצבא מצטרפים, יושבים ועל פניהם עלבון ומבוכה, לא יודעים מה לעשות עם הצער. בוהים, מביטים בתמונות, מספרים עליך סיפורים מצחיקים, כותבים, דומעים ואני רציתי לקום ולנחם אותם אחד אחד ולומר – זה לא קורה באמת, הרי עוד רגע תפתח הדלת ואתה תעמוד בפתח עם החיוך כמו תמיד, כמו אז כשפתחת את דלת חדר השינה מניף את היד ואומר – "היי פיק, היי אמא הגעתי... אמא תשאירי לי מחר את האוטו"... והתמונה הזו לא משה מעיני והעצב קורע לי את הלב, הלב שנתן לך כל כך הרבה... שתמיד דאג והרגיש בכל רגע ובכל יום את מצב הרוח שלך.. ועכשיו בלילות אני שוכבת במיטה, מקשיבה בעיניים עצמות וחושבת עליך, ניר שלי, השוכב מתחת לזרי הפרחים, מתחת לאדמה הרטובה, מתחת למכסה הארון... ואני יודעת שעם מותך, מתה גם נשמתי. "ילדים קטנים אנחנו נושאים על הידיים, ילדים גדולים נושאים על הלב", זכרתי את הפתגם שנספגו בו אינספור דמעות אימהיות, והזיכרון שלך רובץ כל הזמן על לוח לבי והזיכרון אינו מכביד, הוא מכאיב. אני חושבת עליך כל הזמן בשוכבי ובקומי. הבוקר נכנסתי לחדר שלך, המיטה הייתה ריקה, הכל מונח בדיוק כמו באותו הלילה כשעזבת. פתחתי את המגרות שלך, ונדהמתי למצוא את כל המכתבים שכתבתי לך בשנים האחרונות, כשרציתי לחזק אותך, לברך אותך בימי הולדת ובחגים, את הברכה ליום הגיוס ששמרת וביניהם מצאתי מכתב שכתבתי לך לקראת סיום כתה י"א, מרץ 2001, ואתה ילד רגיש שכמותך שמרת אותו – וכך כתבתי: ניר, אני לא קונה את הסיפורים שלך, שאתה לא יכול, אתה יכול ועוד איך, אתה רק צריך לרצות מספיק והרי חשוב שתדע שאין משהו מושלם, אך בך יש נשמה, יופי, תכונות טובות והרבה אהבה וברגע שתכיר בערך עצמך, תוכל גם להתמודד עם הבעיה שנקראת – לימודים – אז זכור, אתה בלבי ובמחשבותיי ובנשמתי ואתה תצליח, ועוד כמה שנים נצחק ביחד על הימים האלה, ועד אז תעשה משהו.... שלך באהבה, בתמיכה ובהערצה אמא וכך אני מסתובבת בחדר, נוגעת בחפצים, מגלה סימנים שהשארת, כאילו ידעת.... אוספת נוצות קטנטנות שפזורות בכל מקום בחדר, כשכל הפרטים הקטנים האלה מקבלים עכשיו חשיבות של דבר אחרון. ניר, ילד שלי, אנא שמור על אחייך ואחותך, על סבא וסבתא שכל כך אוהבים אותך, עוף לך בענני נוצה, מרחף שם למעלה.... אני מתגעגעת אליך ילד שלי... מחבקת אותך... אוהבת אותך כל כך.... אמא