21.5.2007 לניר ביום הולדתך ה-23 מזה שבועות שמילות השיר "בן יפה נולד על כתף הכרמל" מתנגנות במוחי ומטריפות את לילותיי, השיר כאילו נכתב בשבילך ועבורך, ילד של כרמל , ונער שלא מלאו לו עשרים. בנינו את ביתנו על הכרמל כשרועי וזאב היו ילדים. ואתה ניר נולדת על הכרמל, הצטרפת למשפחה שלנו ככרמליסט מלידה. נולדת בן יפה תואר, תינוק עם חיוך שלא עזב אותך גם כשגדלת לנער, ונשמה טובה שהפיצה את אורה לכל עבר. נולדת על כתף הכרמל, ואהבת את הירוק הזה. אהבת לשחק עם האצטרובלים כדורגל, מצאת לך עם חבריך זולות בין עצי היער, בילית את מיטב שנותיך בצופים בשבט כרמל המוקף בעצי האורן. כנער עברת לגור בחדר שלך, בקומת הגג בבית ואמצת לך את המרפסת כמקום מרגוע, אהבת לשבת שם מול הנוף הכל כך כרמלי, כשמולך צמרות העצים והים המציץ מהם. גדלת להיות כמעט גבר, הפוקד את בתי הקפה והפאבים בכרמל, ואפילו נתת לעצמך כינוי מהשיר של שלמה ארצי: מלכת על שלושה רחובות בכרמל, כן ניר, בשנותיך האחרונות הרגשת כמו מלך הכרמל. גדלת וצמחת כמו החיטה לאורה של השמש, ואתה הפכת לשמש עבור כל מי שהכיר אותך. חום לבך המיס כל מי שבא במגע אתך. את חגיגת בר המצווה שלך חגגת גם כן ביערות הכרמל, בין עצי האורן העתיקים. שמחת עם כל החברים והמבקרים שהגיעו מכל עבר, בדיוק כמו שאהבת לחגוג ימי הולדת. ואתה בגנטלמניות האופיינית לך התייחסת לכולם, ואפילו הקראת ברכה לכולם,ברכה שהפכה להיות 6 וחצי שנים אחרי למצמררת כל כך, וכך אמרת:"מי שמכיר אותי יודע שאשאר ילד כל חיי" מי ידע אז שהחיטה צמחה בשדות השבר? ואני תוהה וחושבת רבות על המשפט הזה, הלקוח מהשיר שמדיר שינה מעיני העייפות, וחושבת עלינו על צביקה ועלי, אנחנו נולדנו שנינו להורים ניצולי שואה, אנחנו החיטה אותה הם הצמיחו משדות השבר. הם יצאו שבורים וחבולים אך בליבם הייתה תקווה, להקים בית ומשפחה בארץ ישראל, לנצח את המוות, ולכסות את השבר בפרחים שיפרחו לעד. ואכן הגשמנו את החלום, בנינו משפחה לתפארת וילדינו הם האור בחיינו. לא ידענו שהשבר הגדול הענק הזה מחכה לנו. השבר שהביא מותך שבר את ליבינו, ואיים לכסות כל חלקה טובה בחלום שלנו. קבר את החיטה שצמחה, אך לא את הזרעים שזרענו. וכך כשאנחנו מממשים יום יום את הבטחתנו לך ולילדינו להמשיך בחיים, אנחנו רואים גם את החיטה צומחת, אנחנו רואים את רועי זאב והדס, צומחים ומתפתחים, והם האור שבחיינו. רואים את דקלה שכה אהבת, מצמיחה בתוכה חיים חדשים, מגדלת ברחמה את האחיינית הראשונה שלך, שתכיר אותך רק מהתמונות ומהסיפורים. ורואים ומרגישים שוב איך השמחה מתערבבת בעצב. כן ניר, כולנו צומחים וממשיכים אבל צומחים משדות השבר, לעיתים צומחים לידו, לעיתים מנסים להסתיר אותו, אבל הוא כמו שבר לעולם לא יתאחה, ואנחנו לעולם ננסה להצמיח מתוכו חיים כי זו המתנה והצוואה שאתה הותרת לנו, "אהבת החיים" ואנחנו מנסים בכל כוחינו לקיימה. וכך למדתי ניר, שהאושר בנוי מפיסות קטנות וקצרות מועד, האושר הוא נוצה קלה ברוח, קלים חייה וקצרים כמו שיר , אבל העצב ? העצב הוא אין סופי. אז אני מנסה ללקט רגעים קטנים של אושר ולנצור אותם בליבי, לטפטף אותם לתוך השבר שקבע לו מקום של קבע. וכך עוברים להם הימים, והחודשים והשנים, הגשם הטוב יורד לו בעיתו, ואחריו מגיע האביב ומצמיח לנו פרחים, והקיץ מביא איתו את השמש הטובה, ואחריה תמיד מגיע הסתיו עם ענניו השחורים עם העצב שאין לו סוף מעמיק את השבר ומזכיר לנו שאתה ילד של כרמל, נהרגת על מורדות הכרמל, ונקברת למרגלותיו. אפילו לא היית בין 20. הותרת אותנו עם ים של דמעות וגעגועים, עם ימים בלתי אפשריים כמו היום הזה, יום הולדתך, יום שמפגיש אותנו שנה שנה, עם גודל ההחמצה, יום שמשאיר אותנו עם הדמיון והמחשבות של איך היית נראה, ומה היית עושה, ואיך היית חוגג, ואיך היו נראים ילדיך, וים של שאלות שאין עליהן תשובה. ובעיר עם געגועים שקורעים את הלב. אז ביום הזה ניר העצב אין לו סוף לאושר יש ויש.