חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
21/05/2008

יקירי,

שנה חמישית שאנו מתאספים כאן סביב קברו של ניר, בשלהי האביב ובתחילתו של הקיץ.
שנה חמישית שאנחנו עומדים מול קברו של ניר ביום הולדתו, מסתכלים על קברו ולא מאמינים, שביום הזה, היום השמח בחייו של ניר, ביום הזה אנחנו עומדים כאן וניר לא אתנו.
ביום הזה אנו פוגשים באכזריות את המשמעות של לידה מול מוות, ואיתה את תחושות התסכול וההחמצה. ביום הזה יום הולדת הופך לאזכרה, ביום הזה מדליקים נרות על קבר של ילד בן 19 וחצי במקום על עוגה, ביום הזה לא מדליקים נר לשנה הבאה. ביום הזה אב אומר קדיש על בנו, במקום לשיר לו שירי יום הולדת.

מאז אני זוכרת את עצמי ליבי גדל יחד איתי, צמח והתרחב, גדל והתעצם כדי להכיל את כל אהובי. כשבניתי משפחה כמו במטה קסם נשאבו ילדי עם לידתם עמוק לתוך ליבי, ותפסו את מקומם. כל אחד מהם קיבל חדר בבית האהבה אותו בניתי בליבי, את כל חיי השקעתי בבניית הבית הזה, וכל כך הרבה מקום היה בו לכולם. כך חייתי את חיי, נעה לי בין החדרים, מחלקת את ליבי בין אהובי ואוהבי, וחיה בחלום שכך תמיד יהיה ולא יכול להיות אחרת.
ביום בו נלקחת מאיתנו, ניר, ברגע אחד קרס כל הבית שבניתי בליבי, ברגע אחד קרסו כל הקירות, והחדר שלך השתלט על כל פינה בליבי. כן ניר זה היה חורבן הבית, חורבן הבית אותו בניתי בליבי.
מותך הפתאומי, הסתלקותך הפיזית מחיינו, לא הותירה מקום בליבי, אלא לכאב וגעגועים אליך.

במהלך השנים שעברו, צעד בצעד ביחד אתך ניר, עם נשמתך הטהורה, עם החיוך שלך שצרוב בנשמתי הצלחתי לבנות מחדש עמוק בתוך ליבי את החדרים מחדש, את חדרי הלב של משפחתי האהובה, ושל כל היקרים לליבי, ובעיקר את חדרך ניר. את החדר שלך בליבי הפכתי לחדר מיוחד במינו, בחדר הזה פינות רבות מוארות וחשוכות: פינת הכאב, פינת השמחה, פינות ההחמצה והגעגועים, ופינת הזכרונות, ובכולן המון אהבה.
וכך למדתי ניר, לשוטט בחדרך ולבקר בכל פינה.
פינת הזכרונות מיוחדת במינה, יש בה זכרונות רבים ויחד עם זאת כל כך מעטים, זכרונות שנקטעו בגיל 19 וחצי, זכרונות שנמצאים רק בלב ובתמונות, זכרונות ללא מגע, ללא ריח, ללא קול, זכרונות שרק המוח והרגש יכול ליצרם כל פעם מחדש ולשמרם בכל הכח.
זוהי פינה מוארת וכואבת כאחד, ולעיתים אני נכנסת אליה מרצון, ולעיתים נשאבת בכל פעם שמשהו מזכיר אותך.
בימים האלו, בתקופה הזו של האביב, אני נשאבת יותר מכל לפינת הכאב, אין קשה ממנה, נאבקת יום יום לא להיתקע שם זמן רב מדי, מסתכלת ימינה ושמאלה ורואה עוד פינות, מנסה להישאב לפינת השמחה, השמחה שקרנה ממך, השמחה על השנים שניתנו לנו במחיצתך, והלוואי ניר, הלוואי והייתי יכולה לשהות רק בפינה הזו.
כשבניתי את החדר שלך לא שמתי בו דלת, השארתי אותו פתוח לרווחה, פתוח לשאר חדרי הלב, פתוח לך ולי להיכנס ולצאת, פתוח לעולם כולו, וכך קרה הקסם הגדול שדרך ליבי, חודרים כל אוהביך לפינה שלך, וגם כאלו שלא הכירו אותך בחייך. הם לא צריכים לפתוח שום דלת, הם פשוט שם.

ניר יקירי,
אישיותך המדהימה, האהבה אותה הקרנת כל חייך לכולנו, אפשרו לי למקם אותך עמוק בתוך ליבי, בחדרך המיוחד. לשאת אותך לאן שאלך, לנוע ולגעת בכל הפינות, ואתה הוא זה שמאפשר לי לחיות גם בחדרים האחרים שבליבי, בחדרים של צביקה, רועי ודקלה, הדס וזאב, לבנות חדר חדש לרוני המדהימה שלנו, ובעיקר להרגיש שאתה נמצא איתי בכל מקום בו אני חיה, בכל אירוע בו אני נמצאת, כי לחדר שלך אין דלת, ושנינו אתה ואני יכולים לנוע לתוכו וממנו לכל חדרי הלב אחרים ולהרגיש בבית.
ניר, זו הדרך הכי אפשרית שמצאתי לי לחיות עם הכאב הבלתי פוסק, לחיות עם הבלתי אפשרי. ללא הבית החדש-ישן שבניתי, ללא כל החדרים שעוטפים באהבה את חדרך המיוחד, לא הייתי יכולה לעמוד פה היום. אני רוצה להקדיש לך את אחד משירי האהבה שאהבת
את רומיאו ויוליה, כשנהגת לשמוע את השיר חשבת על האהבה הכי מדהימה שתפגוש בחייך, חשבת על חתונה, חשבת על המשכיות.
כשאני שומעת את השיר, ניר, אני חושבת על ההחמצה. צר לי עליך ילד שלי, צר לי שהחמצת את אהבת חייך, שלא הגשמת את חלומך ולא זכית ליום בו יוליה שלך תגיע, צר לי שלא הספקת לעשות איתה אהבה וילדים, צר לי עליך ילד שלי שלא הספקת לממש את חלומך, וצר לי עלינו שלא נזכה ללוות אותך בהתגשמות חלומותיך.
צר לי ילד אהוב שלי.