חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
21/05/09

ניר, היום יום הולדתך ה-25,
היום בבוקר היית אמור להתעורר בחיוך ענק, לחפש את סלסלת הממתקים שהכנו לך, להסתער על היום הזה במלוא האנרגיה והשמחה שהייתה לך.
אינני יודעת היכן היית מתעורר, בבית שלך בחיפה, או בדירה שכורה בתל-אביב בה היית גר עם חבר או חברה, אני תוהה אם היית מצטרף לשאר חבריך שעברו לחיות בעיר הגדולה והתוססת?

אינני יודעת, ולצערי גם לא אדע........
כל כך הרבה דברים שלא אדע.........

אינני יודעת איך היית נראה, אני רק יכולה לדמיין, להסתכל על אחיך ואחותך ולחפש רמזים, להסתכל על חבריך בני גילך ולנסות להלביש תמונה,
לנסות לחבר את הפזל הדמיוני...

אינני יודעת מה היה עובר עליך בחמש וחצי השנים האחרונות, באיזה חותמות היית ממלא את הדרכון, כמה אהבות היית חווה, וכמה אכזבות היית סופג? איזו חברה הייתה הופכת להיות בת בית אצלנו? מה היית עושה עם עצמך? בטח היית עובד בפאבים הנחשבים בתור הברמן הכי לוהט בעיר. מפנטז על העסק שתקים ובטוח שזה יהיה המקום הכי מוצלח בעיר.

אתה מבין ניר? זה הצער הגדול ביותר, תחושת ההחמצה, שהולכת ומתעצמת משנה לשנה, מיום הולדת אחד לזה שבא אחריו, מעוד שנה שעוברת ואתה לא חלק מההתרחשויות בה.

אין יום שעובר, אין אירוע אותו אני חווה, שלא עוברת בתוכי המחשבה הזו, בשנייה אחת היא מכה בי כמו זרם חשמלי שחודר בכאב חד לתוך הגוף, מחטט בנשמה, מקפיץ את הלב, ונותן בכל פעם מכת חשמל, כל כך הרבה מכות חשמל בחמש וחצי שנים....

ניר,
הייתי בת 25 כשילדתי אותך, ילדה-אמא לשלושה ילדים, בדיוק בגיל בו היית אמור להיות היום, כן ניר, בדיוק כפול ממך בגיל. והשנה במיוחד המחשבה על כך לא נותנת לי מנוח.
הגעתי לגיל 50, כשמאחורי 45 שנים מאושרות, וחמש שנים עמוסות בצער, כאב וגעגועים אין סופיים. הגעתי לגיל שאמור היה להיות יפה ושמח, הגיל שבו חוגגים את המסיבה הכי חשובה,מסיבת אמצע החיים. הגיל שבו הילדים מכינים להורים את המסיבה. ואכן ניר הכינו לי מסיבה, אבא, רועי ודיקלה, זאביק והדס, השקיעו את המירב, השתדלו לשמח, התאמצו ולו לשעה קלה למתן את הכאב, אבל אתה ניר לא היית שם, לא היית כדי לתכנן ביחד איתם, ולא כדי לחבק אותי בחיבוק החם שלך, לא זכיתי לקבל ממך ברכה, ולא זכיתי לרקוד איתך, לא זכיתי לראות את השמחה שלך ברגע בו הצלחתם לעבוד עלי ולהפתיע אותי.

ניר,
לצערי לא זכיתי ובכאבי הרב אני יודעת שגם לא אזכה...
כבר כמה שנים שבתמונות המשפחתיות לנו אתה חסר, לעיתים אני עדיין מחפשת, מדמיינת היכן אתה ממוקם בתמונה, ולרוב יודעת שלא אמצא.
באירועים המשפחתיים הכי משמעותיים אתה לא שם, ובזמנים האלו הכאב רק הולך ומתעצם, כאב שמאיים לפוצץ את הלב, אך כמה אנרגיה מושקעת בשביל האחרים, בשביל לא להשבית שמחות, בשביל לאפשר לכולם לשמוח...ומהיכן הכוח? ממך! ברגעים האלו כשאני חושבת עליך,כשהדמעות חונקות את גרוני, אני נזכרת כמה שמח היית, אני יודעת שיש דבר אחד שהיית רוצה עבור כולנו, שנדע לנגב את הדמעות, שנדע לעמוד בראש זקוף, שלא נבייש אותך, שנהיה חזקים מתמיד, שנזכור אותך רק בחיוכים,
ברגעים האלו ניר, כשאתה נכנס לתוכי ומלטף לי את הלב, אתה מנתק את הזרם ממכת החשמל הכואבת, ומאפשר לי להיות ביחד עם כולם, מאפשר לי לשמוח בשמחת האחרים, מאפשר לי לחיות עם הצער והכאב, וגם אם זה רק משחק לרגע, אז גם את זה למדתי ממך כמו גם דברים אחרים.

לצערי ניר יש דברים שלא נדע וגם לא נבין, אבל יש כל כך הרבה דברים שאנחנו יודעים על מי שהיית, מביטים בתמונות ומתפעלים מהיופי המושלם שלך, זוכרים ומזכירים את שמחת החיים שלך, את תכונותיך המיוחדות, ובמיוחד את יכולת הנתינה והדאגה שלך לאחר. ובכל פעם צץ לו סיפור אחר שמזכיר לכולנו שהיית יחיד ומיוחד.
ביום האזכרה שלך כתבה באתר לזכרך בחורה בשם יעל, את הזיכרון שלה ממך:

אני עדין זוכרת איך כמה חודשים לפני התאונה שלך עברתי במרכז עם האוטו ליד הגרג הישן והטוב (לפני השיפוץ), ובדיוק ישבת שם עם כל החברה לקפה בנוהל. מישהו בדיוק דפק לי את האוטו ממש מולכם וברח. לא עברו חמש דקות וקיבלתי ממך טלפון שרצת אחריו ותפסת אותו ושאני אבוא מהר להחליף איתו פרטים... מעולם לא הייתי באמת קרובה אליך ובכל זאת מצאת את עצמך קם מבית הקפה עוזב הכל ועושה כזה דבר בשבילי... אין אנשים כמוך! חמש שנים אחרי ואני עדיין לא מאמינה שאתה לא פה איתנו ושנשארת בן 20.
אז זה סיפור אחד מיני רבים, וכששואלים אותי ניר, מהיכן יש לי את הכוח להילחם חמש וחצי שנים, מלחמה אינסופית, קשה ומתישה, בקציני משטרה שחיבלו בתיק שלך, בפרקליטים בכירים שמשקיעים כוחות רק כדי לגנוז את התיק, מלחמה אותה אני מנהלת בעזרתו של אלי, ובאמונה שלמה, וכל זאת כדי להביא את הנהג שהרג אותך לדין, לגרום לכולם להבין שהצדק צריך להראות, גם אם זה כרוך במלחמה קשה. אז הכוח הזה בא ממך, ממי שהיית, מהידיעה שאתה לא היית מוותר, לא לפושע שהרג אותך, ולא לפושעים האחרים שמנסים בכל כוחם למנוע ממני ומרשויות הצדק לחשוף את רשלנותם.
אז ניר, בשנה הבאה אני מקווה שכבר אוכל להביא לך בשורות בעניין הזה, ומבטיחה לך בשמי ובשם אלי ואבא שלך, שלא נפסיק, ולא נתייאש ובסופה של הדרך הארוכה והקשה, הצדק ינצח.