חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
5 בדצמבר 2003



.... אני רוצה להקריא קטע שכתבתי, ואני מאמין שבאיזוהי דרך נירצ'י הכתיב לי אותו...

אני יושב פה מול מסך טלוויזיה אישי שקיבלתי, עם כורסא יפה ומקום לקולה, מסתכל על כולם יושבים אצלי בבית, מסתכלים על תמונות ומספרים סיפורים.

אמא שלי זה סיפור עצוב, נראית כאילו הזדקנה בעשרים שנה, בקושי הולכת, בוכה כל היום.

אבא שלי, איזה גבר הוא, יושב עם כוס יין, מספר סיפורים על סימבה, והאחים שלי מדי פעם צוחקים ומדי פעם בוכים. אח.. מה היה צריך לקרות בשביל שאני אראה אותם בוכים.

ואחותי, אחותי המסכנה, לא יוצאת מהחדר כבר איזה ארבעה ימים. אפילו לא ידעתי כמה משמעותי הייתי בשבילה.

אני מסתכל על כולם דרך מסך הטלוויזיה הקטן הזה ומתוסכל מזה שאין לי דרך לתקשר איתם, להסביר להם שזה הכל איזה תכנית סודית של הממסד או משהו כזה, עוד לא בדיוק הבנתי.

זה מצחיק לשבת ולראות כמו ב-YTV את כל החבר'ה יושבים אצלי בבית, זה מצחיק ועצוב שאני לא יכול לזרוק איזה צעקה לאחד החברים שיפסיק להסתכל על אחותי, כי אני עדיין פה כדי לעשות וועדת קבלה, או איזה צעקה לטלק השמן שלא יגמור את הבורקסים שהביאו כיבוד לאורחים.

איך זה שפתאום אנשים שלא היית קשור אליהם בוכים, אני צועק לה שתסתום את הפה השעיר שלה ותמחק את הדמעות כי בחיים לא דיברתי אליה ברצינות, אבל כלום, אין תגובה, הם בפלנטה אחרת לגמרי.

אני צועק למלצר שאני אזיין את אחותו ובמקום להגיד לי שהוא יהרוג אותי, הוא עומד שם חסר מעש ולא מבין מה הולך סביבו.

אבא שלי, לא מפסיק לחזור על השמות של החברים כמו איזה תקליט שבור, מוריס, דקלון, גלצי, חרוש ויונאי, עושה חיקויים של שפינדל עוד לפני שהוא פג אותו בכלל. איזה גבר הוא, אני מת ללכת איתו לקלמן עוד פעם, איתו ועם זאב ורועי, שהדבר הכי טוב שקרה לי זה שנכנסתי לברנז'ה שלהם בשנתיים האחרונות.

מדברים בבית על כל מיני רעיונות לזכרי, תמונות בכל מקום, דקת דומיה במשחק של הפועל וטקס בבית ספר. בואנ'ה, סחתיין עליכם, לא ידעתי שהייתי כזה חשוב בעיינכם.

הופ, מי זאת מתייפחת בכניסה? האם זאת? לא יכול להיות! ברכה?! גונחת, או קזנובה שלי, איך לקחו אותך, ילד יפה שלי. ואני צועק לה שתכין איזה אומלט גבינה ושינקן, אבל שוב – אין תגובה.

התגובה היחידה היא של איזה תאילנדי פה על החוף שאומר לי לשתוק.

הייתם מאמינים? תאילנדי, אומר לי לשתוק. בלי ספק סוף העולם.

כולם פה מסביבי מסתובבים משועממים, חלקם טובלים במים וחלקם קוראים ומשחקים מטקות. היחידים שנשארים בבגדים הם אלו ש"מתו" בטביעה ויש להם טראומה מהים, זה די מובן בסך הכל.

הזין הרציני הוא שלא מדברים איתנו פה על מה קרה או קורה או יקרה איתנו בעתיד. יש פה אנשים שמתו כבר לפני כמעט שנה והם עדיין פה.

רק זורקים לנו כמה מילים על הסרט מטריקס ואומרים שזה על אותו רעיון, אבל לא אומרים לנו כלום חוץ מזה.

אני בכלל לא יודע איך הגעתי לפה, אני רק זוכר שיצאנו מהמועדון ואני זוכר מכונית מתקרבת אלינו ואז בום! זריקה חזקה ליד, משהו דומה לזריקה בבקו"מ, קצת מטושטש, אנשים סוחבים אותי ושמים משהו כמו בובת שעווה במקומי במושב האחורי.

מאז אני לא זוכר כלום, חוץ משה שהתעוררתי בחוף הנפלא הזה, עם אלפי ישראלים, מכל הגילאים, מכל המינים ומגוון עצום של סוגי "מתים".



מכאן, אנו החבר'ה, רוצים לשלוח ברכת רפואה שלמה ומהירה לחרוש ומחזיקים לך אצבעות, קנושי!



רון מלצר