חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
להיות אמא - קולה של אם שכולה


להיות אמא,
זה לחלום עליך בני עוד בטרם נולדת,
להרגיש אותך גדל בתוכי בגופי ובנשמתי, לחוש את חבל הטבור המחבר בינינו,
זה ללדת אותך ולהתענג מכאב הלידה ,להרגיש שמחה שמקפיצה את הלב,
להיות מאושרת.


להיות אמא,
זה ללוות אותך במבט, בדאגה, בתמיכה ובאהבה אינסופית
לדעת שהדמעות שזלגו מעיניך ביומך הראשון בגן ,יתחלפו בחיוך גדול כשנפגש בשער,
לראות אותך בכל יום גדל, הופך מילד לנער, לגבר
להרגיש בקולך את מצב רוחך, ובקצות אצבעותי לחוש את מגע עורך.


להיות אמא,
זה להתרגש מחדש בכל יום הולדת, לחגוג ,לשמוח, ולשיר אתך ביחד "כן תזכה לשנה הבאה"... בלי לחשוב שיכול להיות אחרת.
ללוות אותך ביום הגיוס בתחושה של גאוה והערצה,
לחכות לדלת הנפתחת כשאתה בחופשה, לקפוץ עליך ולחבק, לחבק, לחבק
להרגיש את החדר מתמלא באורך ולדעת - הילד שלי חזר הביתה בשלום.


להיות אמא,
זה להיות מחוברת אליך, בני, בעבותות של אהבה, דאגה, נתינה, ושמחה
לדעת שלכל בעיה שתתעורר בדרך, ימצא הפתרון
להיות בשבילך למשענת היום ומחר, לכל ימי חיי,
לחיות אתך את ההווה ולחלום על העתיד,


להיות אמא זה להקים משפחה, להגשים חלום, לדעת את השלם, לגעת באושר.


להיות אם שכולה
זה להרגיש ברגע את ניפוץ החלום, את הגוף המתכווץ, הלב הקרוע,
להרגיש את הרחם מדממת ואת חבל הטבור נקרע באכזריות שקוטעת
את קיומך – קיומינו,
להרגיש כאב שאת עוצמתו לא ידעתי מעולם.


להיות אם שכולה,
זה להרגיש איך ברגע מתחלפת לה שמחת חיים בעצב, בכאב, בתוגה
לראות את הקשת בענן בצבעים של אפור ושחור,
להרגיש געגוע שאין לו מרפא, געגוע שהולך ומתעצם עם הזמן,
געגוע למי שהיית, למי שיכולת להיות, געגועים למשפחה שהיינו, געגועים לחלום.


להיות אם שכולה,
זה לחיות את העבר, לחיות את הזכרון לא לשכוח שום פרט
לזכור את המראה, הריח, תנועות הגוף המבט בעיניים, להרגיש
מתוככי הזכרון את החיבוק המדהים, לשמוע את הקול ולפחד-כן לפחד
שהמוח יבגוד ואולי פרט כזה או אחר יישכח.


להיות אם שכולה,
זה לקום כל בוקר בלי שיר בלב, להסתכל על הדלת ולדעת שהיא תפתח
אבל אתה לא תהיה שם,
לציין את יום הולדתך בלעדיך, ולהניח פרחים על קברך במקום ממתקים על מיטתך,
לציין עוד שנה בלעדיך, ולא להיות ביום כלולותיך
לא לראות אותך מאוהב, מאושר, מתעצב, מתמודד, מנצח
לא לראות אותך...לא להרגיש אותך....לא להאכיל אותך...
כל כך הרבה לא...


להיות אם שכולה,
זה להלך על חבל דק שמפריד בין החיים אתך לחיים בלעדיך,
בין הקיום הפיזי שלי לאין שלך, לבחור בחיים ולגלות שזו הדרך הקשה,
להבין שאת הכאב הנורא ניתן למהול באהבה ובנתינה,
האהבה ממלאת את ליבי ומלטפת את פצעי, והנתינה מעניקה משמעות לחיי.


ניר, צעיר בני, נהרג בנובמבר 2003 בתאונת דרכים אכזרית ומיותרת והוא רק בן 19 וחצי, את חייו אפיינו שמחת חיים מתפרצת שדבקה בכל מי שהכיר אותו, אהבה ונתינה אין סופית לחבריו הרבים, ובמותו השאיר לי צוואה רוחנית, להעביר מסר של "קדושת החיים" לצעירים ובני נוער למען יקחו אחריות על חייהם בנהיגה, וכך בחרתי להקדיש חלק ניכר מזמני ומכוחותי, למפגשים עם חיילים ומפקדים בבסיסים בכל רחבי הארץ, בתקווה שאוכל למנוע תאונות דרכים בקירבם.


אמהות יקרות, אמהות זו הבחירה הטבעית שלנו,
לקבל את ההגדרה של אם שכולה זו גזירה שנכפיתה עלינו,
להיות האמהות של כל ילדינו זו הבחירה הקיומית שלנו,
החלטה שנותנת משמעות לחיינו ומכבדת את זכרו של ילדינו המת


להיות אם כל ילדי,
זה להרחיב את ליבי, למצוא את האור בעיני ילדי החיים,
להזין את נפשי בקולם, בצחוקם המתגלגל, בקיומם, בהוויתם
להשתתף בכל ליבי ברגעים השמחים שלהם, ולחלוק עמם את כאבם,
לדעת שהשמחה והצער גרים להם ביחד,
להיות להם למשענת בחייהם, לעזור להם לשאת את כאבם.


האהבה והנתינה הן מקור חיים, הן מתגמלות ונותנות כוח לשאת את המשא הכבד.


נכתב ע"י טלי לנדסמן
אמו של רב"ט ניר לנדסמן ז"ל
בטקס יום ההתיחדות עם חללי התותחנים
28.9.2005