חייו
מכתבים
תמונות
הספדים
הדלקת נר
הנצחה
דף הבית
 
טלי בטקס ביד לבנים, אפריל 2004


אנו נמצאים כאן ביד לבנים, בימים שאחרי יום הזיכרון, ימים בהם אנו מנסים לאסוף את השברים, בטקס הענקת תעודות הוקרה לנערים ונערות שמצאו את האומץ והכוח הנפשי, לפקוד את ביתנו בימים הקשים ערב יום הזיכרון, ובמעשה זה היוו את הגשר בינינו המשפחות השכולות ובין העולם האחר – עולם בו חיות משפחות מאושרות ללא עצב ושכול, עולם בו חייתי אני עד לאותו יום נורא בו נהרג בני ניר ז"ל.

יודעת אני מניסיוני הקצר כאם שכולה, וממפגשים עם אמהות שכולות אחרות, עד כמה קשה לאנשים שלא עברו שכול המפגש איתנו, בוודאי כולכם שמעתם סיפורים על מכרים שלא יכלו לפקוד את ביתכם בשבעה כי היה להם קשה, רעדו להם הרגליים, לי אישית סיפרו על חברים שעמדו בפתח ביתי והסתובבו לאחור כי לא היו מסוגלים להסתכל לי בעיניים, ועל אחרים שהיו פעם אחת ויותר לא יכלו, אותם אנשים בחרו שלא להתעמת עם הקושי, שלא לפגוש את העצב, שלא לעשות דבר.

והנה אתם נערים ונערות צעירים היושבים איתנו היום, בחרתם להתנדב, בחרתם כן להתמודד עם הקושי, בחרתם להתגבר על הרעד ברגליים, ובטוחני ששנתכם נדדה בלילות לפני המפגש איתנו, אתם נערים ונערות בחרתם בדרך הלא קלה – להיכנס למשפחה שכולה ערב יום הזיכרון ופשוט להיות איתה, להזכיר לנו שאנחנו לא לבד, אתם ברגישותכם הרבה בחרתם לפגוש חלק מההוויה הישראלית, חלק עצוב בהוויה זו, ועל כך אתם ראויים להערכתנו ולהערצתנו, אתם בעינינו מיטב הנוער, נוער שערך הנתינה עומד בראש סדר העדיפויות שלכם, אנחנו רואים בכם עתיד החברה הישראלית.

לנו, למשפחות השכולות יש תפקיד חשוב במפגשים הללו. עלינו לפתוח את ביתנו וליבנו הדואב בפניכם, לחשוב כיצד להקל עליכם את המפגש, ולדעת שבעוזבכם תהיו השגרירים שלנו באותו חלק של החברה שלא יודע שכול מהו, ונקווה שגם לא ידע.

ברצוני להודות לכם אנשי חינוך, מורים ומנהלים ,אנשי ארגון יד לבנים, ולכל מי שתרם להקמת מפעל חשוב זה, בבניית הגשר בינינו המשפחות השכולות לבין החברה, אולם חושבני שיש מקום להרחיב את תרומתכם בעיקר בהנחלת הידע לחברה הישראלית ביחסה למשפחות השכולות, ולכך אנו זקוקים לעזרתכם.

במהלך ששת החודשים האחרונים הבנתי עד כמה אנשים זקוקים להסברה ולהדרכה במגע ובהתנהלות היומיומית לצד המשפחות השכולות, אנשים בכל הרמות לא יודעים ולא מסוגלים להכיל את הצער והכאב, לא יודעים כיצד לנהוג, משפטים כמו:" לא ידעתי מה לעשות", "האם להתקשר או לבוא", "אולי זה מפריע", "אני לא יכול להסתכל לה בעיניים", "נראה שהם התגברו הם כבר לא צריכים אותנו", ועוד אין ספור משפטים המעידים על חוסר ידע, חוסר אונים, שהתוצאה המכאיבה היא משפחות שכולות רבות המוצאות עצמן אחרי תקופה קצרה מאוד, ללא תמיכה, ללא משענת ולעתים בבדידות נוראית. חושבני שבמדינה מוכת שכול כמו שלנו, חובה עליכם אנשי החינוך ביחד איתנו, המשפחות, להתגייס למשימה שניתן בקלות להגדירה כמשימה בעלת חשיבות לאומית, ולפתח מערכת הסברה והדרכה בחברה הישראלית, וחשיפה לצרכים המיוחדים של המשפחות השכולות, תוך מתן כלים לציבור הרחב כיצד להתמודד עם מצב מיוחד זה בו מצויות המשפחות הפגועות, כיצד למצוא את המילים הנכונות, ובעיקר את ההבנה שאנחנו בני המשפחות השכולות זקוקים לקרבת המשפחה המורחבת, חברים, ומכרים לאורך כל הדרך הארוכה והקשה אותה אנו עוברים ונעבור במשך כל חיינו.

ולסיום, אני שבה ופונה אליכם – נערים ונערות נפלאים, מודה לכם בשם כל המשפחות על מלאכת הקודש בה אתם עוסקים, ומבקשת ומתפללת כי יעמדו לכם כוחותיכם להמשיך בכך גם בעתיד, ולסחוף אחריכם עוד רבים וטובים.


טלי לנדסמן – אמו של ניר ז"ל